במטבח היא סיפרה: היה לי בן, לאימא היה אח
עד גיל 9 לא ידעתי על הדוד שלי יוסי, שהתאבד בצבא ב-1968. ואז יום אחד ניגשתי לסבתא עם ספר שמצאתי. איילת נחמיאס ורבין על השכול האחר
מעולם לא האמנתי שאוכל לכתוב על יוסי. רבים ניגשו אליי לאורך השנים ואמרו לי שאני מזכירה אותו או שהחיוך דומה לשלו, אבל ידעתי שזה בכלל לא נכון ושזאת רק הדרך שלהם לומר לי שהם יודעים ושהם זוכרים את הדוד שלי שמעולם לא הכרתי. ובחיוך שלהם הייתה גם מבוכה. יוסי, יפה תואר ובלורית, קסם, בנם של סבתי שרה (המוכרת כ"שרה מקפה תמר") וסבי אברהם שטרן, אחיהן של אמי נחמה ודודתי מיכי, התאבד בצבא ב-1968 כשהיה בן 20, שנה וחצי לפני שנולדתי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הכאב לא אפשר למשפחה לדבר עליו או אפילו להניח את תמונתו במקום גלוי, ולכן רק כשהייתי בת 9 גיליתי שהיה יוסי. ככה, כמו שזה נשמע. ניגשתי לסבתי עם ספר שמצאתי ובתוכו ההקדשה: "ליוסי, אחי האהוב, נחמה". היא עמדה ליד הכיור בביתה ובלחישה ענתה, היה לי גם בן, לאימא היה אח.
כמו רוב ההורים שלא מצליחים למנוע את הקטסטרופה, האישה החזקה והמופלאה הזאת חשה אשמה לאורך כל חייה. מהמעט שסיפרה לי מיכי, סבתא הבינה את גודל מצוקתו לאחר שעבר התעללות קשה בצבא, אולם לא הצליחה לגרום להעברתו. כאישה שיכלה להזיז הרים עבור כל העולם, התחושה שברגע האמת לא יכלה להציל את בנה, ליוותה אותה תמיד.
רק בשנותיה האחרונות היא הניחה תמונה שלו ליד מיטתה, אבל אני שלא הכרתי אותו ביקשתי כבר בגיל 15 תמונה כדי להחזיק בארנק.
מעולם לא ביקשה סבתי דבר מהמדינה, למעט הנייר שהחזיקה בחפציה תמיד והעיד על זכותה להיקבר בחלקת ההורים השכולים בקריית שאול. סבתא הייתה גם אחות שכולה ליעקוביק קרסיק, שנהרג בשלהי מבצע סיני כשהוא מותיר אחריו את מרים דודתי הגדולה ובנותיה נחמה ודפנה.
יוסי עצמו היה קרוי על שם בן דודה האהוב, יוסף סימבול, בן יחיד ליהודית ושלמה, ואביה של יוספה. הוא נהרג בגדוד החמישי בהראל וקבור בקריית ענבים.
ואני פשוט ממשיכה כמו סבתא. מחבקת את שרה, אמו המתוקה של ישראל שקבור לשמאלו, ואת גילי, אחייניתו של דניאל, הקבור מימינו. כולם ילדים שמתו בטרם הספיקו דבר. אנחנו האחיינים האלה שמחויבים לזיכרון.
בשנים האחרונות מצאתי עצמי מחזקת משפחות שאסון דומה פקד אותן וראיתי כיצד גם היום קשה להוציא את המילה המפורשת מהפה. אולי בגלל שיונתן בן ה-13 מתחיל לשאול, עמד לי כוחי השנה לכתוב על יוסי. המבוכה הנסתרת בקולם של מי שניגשו לספר לי עליו, שמלווה רק משפחות שיקירן התאבד, היא משהו שחייבים להתנער ממנו. המבוכה שלהם, הבושה שלנו.
כ-30 חיילים מתאבדים מדי שנה וזאת אף שהצבא עושה מאמץ רב להפחית את מספרם, והדור הנוכחי צריך להיות זה שאומר בקול שאין לנו שום סיבה להתבייש.
השכול של אמי נוכח בחיי באופן שרק מי שעבר זאת יוכל להבין. ניצולים, קוראים להם למי שעברו את הסיוט הזה. רק דודתי מיכי הצליחה לספר לפני חמש שנים, בתוכנית של טלי ליפקין שחק ליום הזיכרון, על יוסי ועל השכול האחר.
אנחנו השכול האחר, ומה לנו כי נלין אם אפילו נפגעי פעולות האיבה נדחקים לאחור. גם אם ההיררכיה מובנת לי, לבני אדם אין שכול גדול ושכול קטן, וב-71 שנותינו יש לצערנו מהכול.
- איילת נחמיאס ורבין הייתה חברת הכנסת ה-20
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
