מסלולי זיכרון: לסייר בעקבות הסיפורים שמאחורי המצבות
מקבר האחים של לוחמי האצ"ל והלח"י בשבי ציון, דרך קברו של ניצול השואה יצחק פרידמן שנהרג מאש של חיילים בריטים ועד לקברו בבאר טוביה של ד"ר חיים יזרעאלי שנהרג במאורעות תרפ"ט כשטיפל בפצוע ערבי – 4 סיורים במסלולים בבתי עלמין צבאיים
בתי עלמין צבאיים טומנים בחובם עצב רב וסיפורים טרגיים – אבל גם סיפורים על מעשי גבורה של לוחמים ולוחמות שהקריבו את חייהם למען המדינה. מאחורי קברים רבים ישנם סיפורים אישיים של דמויות מופת ותיאורי קרבות מרתקים. הבאנו לכם ארבע דוגמאות למסלולים מעניינים ומרגשים בבתי עלמין צבאיים ברחבי הארץ, שיעניקו ערך מוסף לכל יום טיול באזור – כולל הסיפורים שמאחורי המצבות שתראו.
"אדם מת בשנית כששוכחים אותו": הסיפור מאחורי מצפה נמרוד
"בכל בית עלמין צבאי, בכל יישוב בישראל, טמונים גם סיפורי גבורה מרתקים שאנחנו חייבים להנחיל לדורות הבאים. לא רק בטקס, לא בשיר ברדיו, אלא בדרך הזיכרון", מסביר אדיר וישניה, מנכ"ל ארגון "אשכולות". השנה, יצאה לדרך יוזמה חדשה של סיורים מודרכים ללא תשלום בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ – בעקבות סיפורי הנופלים. מאות השתתפו ביום שישי שלפני יום הזיכרון בסיורים שיזם הארגון בשיתוף האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. את הסיורים הובילו מדריכי הארגון לצד קצינים בכירים במילואים, ראשי רשויות, אישי ציבור ומשפחות שכולות, והכוונה היא להמשיך במסורת הזו מדי שנה. בינתיים, תוכלו לסייר בעצמכם.
"החול יזכור": סיור בעקבות לוחמים בגליל המערבי
הסיור מתחיל בחוף שבי ציון, באנדרטה לזכר חללי אסון השייטת שהתרחש בלבנון במסגרת מבצע "שירת הצפצפה" בספטמבר 1997. בקרב זה נהרגו 11 מלוחמי השייטת ועוד לוחם מכוח החילוץ, והוא צרוב עד היום בתודעה כאחד מהאירועים הקשים ביותר שידעה השייטת. את הקמת האנדרטה יזמה מיכל לוינס-בלוך אמו של סרן רם לוינס שנהרג בקרב זה.
מכאן ממשיכים בהליכה קצרה לאורך הים, עד שמגיעים אל בית הקברות הקטן שבקצה המושב שבי ציון. בבית הקברות, בסמוך לקברו של רם, תגלו חלקת קבר אחים המספרת סיפור הירואי שזמנו עוד בימי המנדט הבריטי. לאחר הפריצה הנועזת אל כלא עכו על ידי האצ"ל והלח"י, לא הסכים אף יישוב יהודי בסביבה הקרובה ואף הרחוקה לקבור אצלו את ההרוגים. הם הובאו אל שבי ציון ואנשי היישוב קברו אותם בבית הקברות שלהם.
במקום נקברו, בין היתר, מיכאל (מייק) אשבל – אחד האסירים בכלא עכו, אשר פוצץ את שער הסורגים במסדרון בזמן שקבוצה אחרת של אסירים עיכבה את הסוהרים. בעת שבתו בתא הנידונים למוות בכלא בירושלים, כתב אשבל את השיר "עלי בריקדות" לבקשתה של לוחמת האצ"ל שרה רוזנברג, שכונתה אז "שרה הקטנה" ולימים התחתנה עם איתן לבני אשר שוחרר בפריצה לכלא. השניים הם הוריה של שרת החוץ לשעבר ציפי לבני. במקום קבור גם דב כהן, שנודע בכינויו המחתרתי "שמשון" ופיקד על הפריצה לכלא.
מכאן ממשיכים בנסיעה קצרה אל בית הקברות הישן של המושבה נהריה, שנאבקה להעלאת יהודים בימי ההעפלה ועמדה באופן עיקש ואיתן יחד עם יישובים יהודיים אחרים בגליל המערבי במהלך מלחמת העצמאות, בלב אזור ערבי צפוף ועוין. בין ותיקי החללים הקבורים במקום נמצאים עליזה ומשה שיינרמן, אחות ואח אשר נפלו יחד בשיירה שיצאה מנהריה לקיבוץ יחיעם המנותק במרץ 1948 כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת. עליזה הייתה האלחוטאית של השיירה, והאישה היחידה בה. ליד כברי, נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. בקרב הקשה שנמשך שעות נהרגו 46 אנשים – יותר ממחצית מאנשי השיירה.
בחלקת החיילים מהדורות האחרונים קבור, בין היתר, אהוד גולדווסר, אשר נחטף ללבנון באירוע הקשה שהביא לפתיחת מלחמת לבנון השנייה. עוד קבור במקום אלכסנדר שוורצמן, אשר נהרג בקרב הגבורה בבינת ג'ביל באותה מלחמה.
"הפנתיאון של המחתרות": נחלת יצחק
בית העלמין נחלת יצחק, על גבול תל אביב וגבעתיים, מכנס לתוכו סיפורים ייחודים של ימי טרום המדינה. בבית העלמין קבורים רבים מחללי המחתרות וכן חללים רבים מתש"ח.
אחד הסיפורים העצובים שמתגלים במקום הוא סיפורם של "ילדי רעננה". בפרדס בגבול רעננה-הרצליה עמד בית בודד שאותו שכרו אנשי לח"י לשם אימון צעירים בנשק. בנובמבר 1947 התחיל שם קורס שנודע לימים כ"קורס ילדי רעננה". הצעירים למדו לפרק ולהרכיב כלי נשק שונים, מקלעים ואקדחים. במקום היו תשעה צעירים בני 16–18 ומפקדם בן ה-19. בבית אף הוכן "סליק" מתחת לרצפה שנועד לשמש לאחסון הנשק בעת חיפוש.
בין המתאמנים היו שלוש נערות: האחת, שרה בלסקי (חמדה) בת ה-18, נולדה וגדלה בתל אביב והחליטה להצטרף למחתרת. במסגרת תפקידה נשלחה לבית הבודד ברעננה ותפקידה היה לשמש מעיין "אם בית" ולדאוג לצורכיהם של המתאמנים. היא בישלה להם ודאגה למצרכים שיגיעו לבית. השנייה, לאה גינצלר (רותי) בת ה-16, נולדה בהונגריה ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה באמצע שנות ה-30. היא גדלה בבית דתי וכך התחנכה, אך כאשר סגרו הבריטים את שערי הארץ בפני פליטי השואה הרגישה כי עליה לעשות מעשה ולכן הצטרפה למחתרת. היא הגיעה לבית ברעננה בלילה שלפני הפשיטה שבה איבדה את חייה.
השלישית, יהודית כהן מגורי (אורה) בת ה-15, נולדה בזיכרון יעקב וגדלה בתל אביב. משפחתה התנגדה נחרצות לחברותה במחתרת, ומסופר כי באחד מביקוריה אצל משפחתה העלימו לה הוריה את נעליה ומעילה, והיא התייצבה לפגישת המחתרת כשהיא יחפה ובחולצה דקה למרות שירד גשם.
בבוקר ה-12 בנובמבר 1947 הבחין הצופה בעשרות חיילים בריטים מתקרבים לבית וצעק "גויים", "כלניות". הצעירים קיבלו פקודה לברוח דרך החלונות, אך החיילים פתחו בירי אש כבדה. מן האש נהרגו חמישה, בהם שלוש הנערות, חברן שלום מחרובסקי ומפקדם יצחק מוסקוביץ'. ארבעת האחרים נתפסו ונידונו למאסר עולם. שלוש הנערות נטמנו בבית העלמין נחלת יצחק.
בנחלת יצחק ניתן לבקר גם את קברו של יצחק פרידמן, ניצול שואה מפולין שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים. הוא הצליח להעפיל ארצה באוקטובר 1945, הצטרף לאצ"ל והשתתף באפריל 1948 בפעולה שנועדה לסכל העברת תחמושת לערבים באמצעות רכבת שיצאה מחיפה. הלוחמים הציבו מטען חבלה על פסי הרכבת סמוך לפרדס חנה ופוצצו את המסילה כשהרכבת הגיעה. בקרונות הקדמיים היו חיילים בריטים שמיד פתחו באש כבדה לעבר לוחמי האצ"ל – ופרידמן נפגע ונהרג. הלחימה נמשכה, ולאחר שהבריטים נכנעו פרקו לוחמי האצ"ל מקרונות הרכבת כמות גדולה של תחמושת, שסייעה מאוחר יותר בקרב על שחרור יפו.
אחד מהחללים הפחות ותיקים בחלקה הצבאית בנחלת יצחק הוא סמל שון מונדשיין, אשר נפל ב-20 ביולי 2014 בקרב בשכונת סג'אעייה במהלך מבצע "צוק איתן". שון, שהיה בן 19 וחצי בנופלו, נהרג כאשר טיל פגע בנגמ"ש שבו היה. יחד עימו נפלו שישה חבריו לצוות הנגמ"ש: סמ"ר אורן שמחה נח, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמ"ר אורון שאול, סמ"ר שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל מקס דונלד שטיינברג.
בית העלמין שנותק והושחת: הר הזיתים
הביקור בבית הקברות העתיק בהר הזיתים היה במשך שנים רבות בלתי אפשרי. במשך 19 שנים, בימי השלטון הירדני בין 1948 ל-1967, נאסר על היהודים להגיע אל ההר. במהלך תקופה זו, חוללו והושחתו כ-70% מהמצבות בבית העלמין, ורבות בהן נלקחו ושימשו כחומרי בניין. לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הקבורה במקום, אך רק בשנים האחרונות הפך הביקור בהר הזיתים לבר-השגה, ומרכז מידע מיוחד המופעל על ידי עמותת "אל עיר דוד" אף מסייע למבקרים לאתר את קברי יקיריהם שהיו אבודים ולא נפקדו במשך עשרות שנים.
במהלך החודשים שקדמו לפיגוע התקיימו אמנם הלוויות בהר הזיתים, אולם משום שהן היו נתונות למתקפות של ערבים, הן התקיימו רק פעמיים בשבוע, ללא משפחה וחברים, ובליווי של חיילים בריטים. היו אף מקרים שבהם הלוויות שיצאו נאלצו לשוב על עקבותיהן בשל ירי צלפים. לאחר הפיגוע בבן יהודה, פונו החיילים הבריטים מהעיר ל"אזורי ביטחון", ובשל כך הופסק הליווי לשיירות ההלוויות שעברו בשכונות ערביות.
קבר נוסף בחלקה זו שייך לאישה אמיצה בשם חנא זוטא, אשר נולדה בניו יורק וגדלה בבית הכרם בירושלים. בשנת 1941 היא התגייסה לשורות הפלמ"ח ושירתה בגליל ובשומרון. שנה לאחר מכן התנדבה לחיל הנשים בצבא הבריטי, ושירתה בעזה ובקהיר כנהגת משאית. לאחר שחרורה, החלה לעבוד כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה, אך התייצבה שוב לשירות פעיל עם פרוץ מלחמת העצמאות. במסגרת זו, היא התנדבה לצאת יחד עם חבר לשכונת שייח ג'ראח כדי לצלם את עמדות האויב לצורכים מודיעיניים. במהלך הפעולה, ב-7 בינואר 1948, היא נורתה על ידי צלף ערבי ונהרגה במקום.
חנה הובאה למנוחות בהר הזיתים, אשר הגישה אליו נותקה בחודש שלאחר מכן. כמה שנים לאחר מותה, שלחה אמה יהודית מכתב אישי לראש הממשלה, ובו כתבה: "על המדרכה שליד 'ביקור חולים', נרות נשמה הבהבו על הגדר. חיכינו. הובאו גופות מתים מבתי החולים השונים בעיר: נשים, גברים וילדים. עם אור הבוקר הוטענו המתים על מכוניות המשא שכבות שכבות... איש לא הורשה להילוות אליהם בדרכם האחרונה. במכונית זו הוסעה גם היא, חנה שלי. קמה המדינה. לחללי המלחמה הוקם בית עלמין מפואר בהר הרצל. נאספו גופות החללים מכל שדות הקרב. מדוע איפה נשכחו היא ועוד שכמותה? הייתכן שנשכחו אלה שהקריבו ראשונים את חייהם הצעירים? ... באה אני לירושלים ואין לי אפילו מקום לבכות את מתי". בעקבות המכתב, הוקמה לזכרה של חנה מצבה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. לאחר שישראל החזירה לידיה את השליטה על הר הזיתים, זכתה האם יהודית להיקבר ליד בתה חנה לאחר שהלכה לעולמה בגיל 96.
הקרב על הנקודה הדרומית: באר טוביה
במשך 50 שנה היה באר טוביה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ – והוא שילם על כך מחיר כבד מאוד. היישוב נוסד בסוף שנת 1888, כאשר חמש משפחות התיישבו במושבה שנקראה אז קסטינה והוקמה במימון הברון רוטשילד. בהדרגה המשפחות עזבו, ולאחר שנתיים התפרקה המושבה עם עזיבת המשפחה האחרונה. ב-1896 יושבה המושבה מחדש על ידי חובבי ציון – שהצליחו, למרות הקשיים ועם הרבה עליות ומורדות, לבסס את החיים במקום.
עם זאת, במאורעות תרפ"ט (1929) חרבה המושבה לגמרי לאחר התנפלות של מאות ערבים מהכפרים סביב לה. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת, ובידיהם היו שישה רובים ותחמושת חלודה. הם הצליחו להגן על עצמם במשך שלושה ימים עד שהשלטונות הבריטיים שלחו מטוס סיור שפיזר את הפורעים, אך הם הספיקו לשרוף את כל צריפי המושבה עד היסוד. רק שנה לאחר מכן הוקם במקום המושב באר טוביה, שקיים עד היום ושימש כנקודת יישוב חשובה באזור בימי המנדט.
בצידו המערבי של המושב, בתחומי מפעל גדול לייצור מזון לפרות, ניתן לראות שרידי בריכת מים, באר וטחנת קמח - שרידים יחידים למושבה שהייתה וחרבה. סמוך למפעל מוצב גם שלט המזכיר את מבצע "חסידה", שבמסגרתו, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נחת במנחת בריטי נטוש שהיה במקום ובלב כפרים ערביים עוינים מטוס שהגיע מצ'כוסלובקיה עם נשק שהיה חיוני לביצועו של מבצע "נחשון" לשחרור הדרך לירושלים.
בחלקה הצבאית קבורים חללים נוספים מקרבות מלחמת העצמאות שהתרחשו באזור המושב, בעיקר בקרבת נגבה. לא מדובר בתושבי האזור אלא בלוחמים שנפלו בסמוך, ובלהט הקרבות נאלצו לקבור אותם בנקודה הקרובה ביותר. סיפורו של נאזם-עזרא עג'מי, הלוחם "יהונתן" שעל קברו מתנוסס סמל האצ"ל, מרגש במיוחד. עזרא, יליד עיראק, עלה ארצה בשנת 1945 עם משפחתו כשהוא בן 19. המשפחה התגוררה בשכונת מנשיה הסמוכה ליפו ותוך זמן קצר התגייס עזרא לשורות האצ"ל. ב-26 בפברואר 1946 התקיים מבצע משולב של האצ"ל והלח"י ומסגרתו הותקפו בסיסי תעופה בריטיים שונים.
עזרא, ששימש גשש לחוליה שביצעה את הפעולה בקסטינה, נורה בזמן הנסיגה ונפצע קשה. במהלך טלטולי הדרך מת מפצעיו, וחבריו נאלצו להשאיר את גופתו כדי שלא יילכדו על ידי הבריטים. גופתו אותרה והובאה על ידי הבריטים אל באר טוביה, כאן נקבר בתחילה כאלמוני תחת השם "אברהם בן אברהם". אנשי המושב חלקו כבוד ללוחם האצ"ל האלמוני ונוטרי המקום, חברי ארגון ה"הגנה", הציבו משמר כבוד סביב ארונו שהוצב ב"בית העם" עד למועד ההלוויה.
אחד הקברים הפחות ותיקים בחלקה שייך לסמל איתמר צור, בן המושב, אשר נפל במלחמת לבנון השנייה כאשר פגז פגע פגיעה ישירה בטנק שבו ישב. שני הלוחמים שהיו איתו, סמל אלון פינטוך וסמל אנדריי ברודנר, נהרגו גם הם. מכריו של איתמר, שהיה בן 19 במותו, מספרים שהוא היה ילד של טבע ושל עבודה חקלאית, יותר מאשר איש של לימודים. לאחר מותו ספד לו אביו: "אין קפיצות דרך ואין קיצורי דרך. כשם שידעת בעת הידוק התחמיץ להדק פס ליד פס, ובעת שעבדת בשדה עם הטרקטור לתחח ערוגה ליד ערוגה ובחליבה פרה אחר פרה. למרות כל הפיתויים התגייסת לשריון, לחום, ללכלוך, לאבק, לקיצורי דרכים רק בעת קרב. וגם כשידעת את הסכנות האורבות – לא נרתעת ולא תקף אותך מורא ושיתוק. זהו המסר הצלול והברור שמסרת לנו ואנו ננסה להעבירו לדור הצעיר ולכל מי שאוזניו כרויות ועיניו פקוחות".
