בלי אביב: "חיבקנו אותו שעה ארוכה - ונפרדנו"
סמ"ר אביב לוי, לוחם בגבעתי, נהרג בקיץ שעבר מירי צלפי חמאס בגבול הרצועה. הוריו קיבלו את הבשורה בטיול באיטליה והחלו במסע לבית החולים: "נפרדנו ממנו במשך שעה ארוכה, נישקנו וחיבקנו אותו. היינו משפחה מאושרת והבית התמלא בעצבות"
סמ"ר אביב (אברהם) לוי ז"ל, לוחם גבעתי בן 20 מפתח תקווה, הוא החייל הראשון שנהרג בגבול עזה מאז סיום "צוק איתן". אביב נורה למוות מירי צלפי חמאס בדרום הרצועה ב-20 ביולי אשתקד, במהלך סיור בשעת הפרות הסדר בגבול. "לפני הירי הוא תדרך חייל על ההפגנה, לא כל אחד היה עושה את זה", סיפר סא"ל אסף. מפקד חטיבת גבעתי, אל"ם דדו בר-כליפא: "הוא אמר לחייל 'תרד', וככה הוא נפגע". יום הזיכרון הנוכחי הוא הראשון שבו משפחת לוי נאלצת להתמודד עם השכול הפרטי שלה.
"אביב הוא הילד הבכור שלנו", סיפרו הוריו, יעקב ופרי (פרלה) לוי. "הוא אח לאורין, נוי ודן. הוא היה חצי אבא וחצי חבר בשבילם, הם נורא העריצו אותו". את הבשורה המרה קיבלו הוריו ביומו האחרון של הטיול בו היו באיטליה. "בדיוק התארגנו כדי לצאת מהחדר", סיפר האב יעקב, "ופתאום קיבלתי שיחת טלפון מהארץ. לא הבנתי מי מתקשר אלי ביום כזה ובשעה כזאת. שאלתי 'כן, מי זה?', ומישהי שאלה אם אני אבא של אביב. לא היה צריך להגיד הרבה, ישר התעקמו לי הפנים.
"מהרגע הזה התחילה שם מהומת עולם, וכמובן המסע הארוך הביתה, לבית החולים", המשיך יעקב. "רצינו להספיק להיפרד. זה היה מעמד מאוד קשה, אף הורה לא מדמיין את הבן שלו שוכב ללא רוח חיים. נפרדנו ממנו במשך שעה ארוכה, נישקנו וחיבקנו אותו. פרי, אמא שלו, ניקתה אותו כי עוד היה לו על הגבות והריסים חול מהשטח". עוד סיפר יעקב על החיים בלי אביב: "היינו משפחה מושלמת ומאושרת, ופתאום הבית התמלא בעצבות וכאב. הכול השתנה מקצה אל קצה. בערב פסח היה לנו קשה בכלל לדמיין לשיר את 'מה נשתנה' בלעדיו, ברחנו".
אביב נהרג שבועיים לפני יום הולדתו ה- 21, שלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל. בעקבות הירי, התפתחו חילופי אש בגבול עזה ובמהלכם נהרגו ארבעה מחבלים, חברי הזרוע הצבאית של חמאס. בתגובה לתקרית החל צה"ל בשורת תקיפות נרחבת
ברצועת עזה על ידי מטוסי קרב וכלי טיס, במהלכן נפגעו כ-60 מבנים ותשתיות של חמאס.
"אביב היה סמל מחלקה מוביל בפלוגת החוד של גדוד צבר", סיפר המג"ד שלו באותה שנה ומג"ד צבר לשעבר, סא"ל אסף. "הוא הנחיל לחיילים שלו רעות ומקצועיות, והכיר כל אחד ממש ברחל בתך הקטנה". לפי מפקדיו, אביב היה עמוד תווך משמעותי בגדוד, והם עודדו אותו להמשיך בשירות קבע. "מבחינתי, אביב היה קצין לכל דבר ועניין", סיפר אחד מהם, "בזכות היכולות המרשימות שלו וההיכרות שלו עם מה שקורה בגזרות אינטנסיביות כמו חברון ועזה".
"ביום הירי הצבתי את אביב בנקודה שמבחינתי היא קריטית", שחזר סא"ל אסף. "אביב היה סמל, ובגדוד יש גם מ"מים, סמ"פים, מ"פים ויותר מזה, אבל סמכתי עליו והחלטתי שהוא יפקד על מ"מ שהגיע מפלוגה אחרת. זה היה עוד יום שישי של הפרות סדר, והשעה הייתה בערך 17:00 אחר הצהריים. פגשתי את אביב כשעה לפני האירוע. הוא תדרך חייל בנושא ההפגנה, לא כל מפקד היה עושה את זה. פתאום שמענו קול ירי בודד והבנו שיש לנו מפקד פגוע".
מפקד חטיבת גבעתי, אל"ם דדו בר-כליפא, סיפר גם הוא על אומץ לבו של אביב במהלך שירותו הצבאי. "צריך להבין מה עובר על לוחמים בעמדות האלה - חם מאוד, מזיעים, אפשר בקלות לאבד את הקשב. ואביב זיהה את זה. הוא הבין את האיומים סביבו ואמר לחייל שהיה איתו 'תרד' כי הם היו חשופים, וככה הוא גם נפגע. כשאתה בוחן את האירועים הללו, אתה רואה כמה מפקדים נפגעו לנו לעומת כמה חיילים, וזה לא פרופורציונלי. המפקדים תמיד בראש, וכזה היה גם אביב, הוא פיקד על המחלקה ללא דרגות קצונה. זה משהו שמייחד את צה"ל. לא ארצה שמפקדים ייפגעו, אבל אני גאה שאנחנו הולכים בראש החיילים שלנו".
משפחתו של אביב הפכה בן לילה למשפחה שכולה שנאלצת להתמודד לראשונה עם יום הזיכרון של בנם. "מדובר במשפחה צעירה במשפחת השכול הכואבת הזאת שהולכת וגדלה", אמר בצער אל"ם בר-כליפא. "אני והמג"ד מלווים את המשפחות השכולות כחלק ממסורת ארוכת שנים בתוך החטיבה. מדובר בקשר דם שלא ניתן לניתוק והפרדה". אם פעם הקשר היחיד היה בין אביב לגבעתי, הרי שהיום גם המשפחה היא חלק ממערכת היחסים הזאת: "זה נהיה משולש -אביב, גבעתי ואנחנו, המשפחה. ככל ששומרים על הקשר, זה קצת מקל", אמר האב יעקב. "אין באמת נחמה למשפחה", אמר על כך אחד המפקדים, "אנחנו רק משתדלים להקשיב להם ולנסות להכיל".
"השנה הראשונה היא השנה הראשונה, ותהיה גם שנה שנייה ושלישית ורביעית", אמר אל"ם בר-כליפא. "ניתן לומר שיום הזיכרון, בייחוד הראשון, הוא סוג של מופע שאליו המשפחות נערכות ומתכוננות ותמיד יש חששות - מי יגיע, מה יהיה, איך זה ייראה. החוכמה בהקשר הזה, אם יש כזאת, היא לנסות ליצור מעט ודאות לקראת האירועים, לעזור בסידורים ובוודאי להיות שותף".
"אמנם הוא כבר לא יהיה הסמל אביב כדוגמה ומופת חי, אבל יהיה הסיפור שלו", הוסיף אל"ם בר-כליפא. "גם בבית הוא התנהג כמו מפקד", אמרו הוריו בעצב. "הוא הסתובב עם המדים, גברי כזה, ופתאום אמא תופסת אותו והוא, כמו תינוק קטן, מוריד את הראש למטה ומקבל נשיקה מאמא. הוא תמיד היה ילד של אמא".
לפנייה לכתב/ת 
