שמונה אפסים רצים אחרי כדור
לפני 40 שנה הפך טרבור פרנסיס לשחקן האנגלי הראשון שנמכר במיליון פאונד. זמן טוב לראות איך למרות שהחוקים הם אותם חוקים והדשא הוא אותו דשא — עידן הכסף הגדול שינה את המשחק
ב־9 בפברואר 1979 נחת האדם הראשון על הירח. טוב, לא בדיוק, אבל מבחינת עיתוני הספורט של אנגליה באותו זמן, זה בדיוק מה שקרה כאשר טרבור פרנסיס הפך לכדורגלן האנגלי הראשון שנמכר במיליון פאונד. 40 שנה בדיוק לאחר אותו אירוע מכונן, התקשורת האנגלית לא שכחה וסיפרה בפעם המי־יודע־כמה על אותו יום שנכנס להיסטוריה — וממרחק של ארבעה עשורים, כאשר שחקנים נמכרים תמורת סכומים גבוהים פי 200, זה נשמע כמו פרה היסטוריה. צריך לזכור שעד אז — עד שנוטינגהם פורסט שילמה לברמינגהם את הסכום שנשמע אז דמיוני לחלוטין — השיא האנגלי עמד על קצת יותר מחצי מיליון. טרבור פרנסיס היה שחקן טוב, קשר איכותי שהבקיע לא מעט שערים, אבל הוא לא היה מראדונה.
באנגליה של שנות ה־70, כדורגל עדיין היה ספורט של מעמד פועלים. כן, כבר היה שם לא מעט כסף — כדורגלנים יכלו לחיות חיי מותרות, אבל הם לא היו מיליונרים, והניהול עדיין היה משפחתי. את מנצ'סטר יונייטד ניהלה אז משפחת אדוארדס, בעלים של קצבייה מקומית. מי יכול היה להעלות אז על דעתו שבעתיד בעלי המועדונים הגדולים יהיו אוליגרכים רוסים, טייקונים אמריקאים ושייחים מאבו דאבי?
כשבראיין קלאף, המנג'ר האגדי של נוטינגהם פורסט, התייצב בפני העיתונאים כדי לבשר על ההעברה היקרה בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי, הוא הופיע בטרנינג אדום ועם מחבט סקווש בידו, כי הוא מיהר לאימון היומי שלו. קלאף, הפה הגדול של הכדורגל האנגלי, טען גם שהסכום המדוייק הוא 999,999 פאונד. למה? כדי שהסכום המפלצתי לא יעלה לפרנסיס לראש. לפחות מבחינת יחסי הציבור זה לא ממש עזר.
פרנסיס חוזר ומתלונן בכל הראיונות שנערכו איתו בשנים האחרונות, שזה הדבר היחיד שזוכרים לו. "שיחקתי כמקצוען 23 שנה, עד גיל 39", הוא סיפר בחודש שעבר ל"גרדיאן", "זכיתי פעמיים בגביע אירופה לאלופות, היו לי 52 משחקים בנבחרת אנגליה, אבל בכל פעם שאני מגיע לכנס ספורטיבי כזה או אחר, תמיד מציגים אותי ככדורגלן מיליון הפאונד הראשון. כאילו שזה הדבר היחיד שעשיתי בחיי".
ובאמת, קשה להפנים את גודל השינוי שעבר מאז על הכדורגל. החוקים הם אותם חוקים, המגרש אותו מגרש, אבל חוץ מזה שום דבר לא נשאר אותו דבר. זהו ספורט אחר לחלוטין. ב־1979 יכלו שחקנים לעבור מקבוצה לקבוצה כמעט לאורך כל העונה. לא היו אז "חלונות" מוגדרים בפגרת הקיץ ובינואר. ליגת האלופות נולדה רק בתחילת שנות ה־90, ולכן נוטינגהם פורסט, היום קבוצה צנועה בליגה השנייה, הייתה יכולה להיות אלופת אירופה. בגמר של 1979 היא ניצחה את מאלמו, כן, הקבוצה ההיא משוודיה הגיעה אז לגמר.
כדי להגיע לגמר עברה כל קבוצה ארבעה סיבובים בלבד. פורסט ניצחה בשמינית הגמר את אא"ק אתונה, ברבע את גראסהופרס, ובחצי הגמר את פ.צ. קלן. מאלמו ניצחה את דינמו קייב, ויסלה קראקוב ואוסטריה וינה.
היום כדי להגיע לגמר ליגת האלופות כל קבוצה צריכה לעבור 12 משחקים, ואין מצב שהיא לא תפגוש בדרך אחת או שתיים מבין ברצלונה, ריאל מדריד, יובנטוס, מנצ'סטר סיטי ובאיירן מינכן. חצי גמר של מאלמו מול אוסטריה וינה? רק בחלומות. משחק הגמר של 1979 התקיים באצטדיון האולימפי במינכן, שהיה חצי ריק — תופעה בלתי אפשרית בימינו. וטרבור פרנסיס? אופ"א החליטה שמכיוון שהמעבר שלו לפורסט היה בפברואר, הוא מנוע מלשחק בגביע אירופה במשך שלושה חודשים. מה שאומר שמשחקו הראשון באותה עונה אירופית היה בגמר. וכמובן, הוא היה זה שהבקיע את השער היחיד במשחק.
ההרכב של פורסט כלל 11 בריטים. ההרכב של מאלמו היה על טהרת השוודים. זרים היו אז זרים לכדורגל. שנה לפני כן רעדו אמות הסיפים של הכדורגל האנגלי כאשר טוטנהאם החתימה שני שחקנים ארגנטינאים — אוסוולדו ארדילס וריקרדו ויז'ה. זה ששניהם היו אלופי עולם טריים לא עשה רושם על הקהל האנגלי — אלא זה שהם הגיעו פחות או יותר מהמאדים. שחקנים מארגנטינה בליגה האנגלית? זה נשמע כמו חילול הקודש.
עונת 1991־1992 הייתה האחרונה של הכדורגל האנגלי "הישן והטוב", זה שלפני הקמת הפרמייר ליג — לפני עידן הכסף הגדול, לפני הגלובליזציה. וזו באמת נקודה בזמן שראוי לחזור אליה. מבין 242 השחקנים שהתייצבו למחזור הראשון של אותה עונה בליגה האנגלית הראשונה, ה"פירסט דיביז'ן", רק 13 היו לא בריטים — אפילו לא שישה אחוזים.
וכיום, אתם יודעים. מבין 220 השחקנים שפתחו בהרכבים של מחזור הסיום של עונת 2016־2017 בפרמייר ליג, 112 היו זרים — יותר מ־50%. אם נדבר על שחקנים אנגלים בלבד, הרי שמבין 565 הכדורגלנים שנמצאים בסגלים של 20 הקבוצות, רק שליש יכולים לייצג את נבחרת אנגליה. ב־25 השנים הראשונות של הפרמייר ליג הופיעו בה 3,835 שחקנים מ־113 מדינות שונות, וזה כולל לא רק ברזילאים, צרפתים וישראלים אלא גם נציגים מאיי סיישל, פקיסטן וגינאה־ביסאו.
לא רק בזירת השחקנים והבעלים אלא גם אצל המאמנים הכיוון הוא גלובלי. עד 1990 עבדו בקבוצות האנגליות רק מאמנים מקומיים (כולל סקוטים, וולשים ואירים כמובן). כשאסטון וילה הציגה את מאמנה החדש, הצ'כי ד"ר יוזף ונגלוש, הכתבים המקומיים הוכו בהלם. הם לא שמעו מעולם על ונגלוש, וזה שהוא היה דוקטור רק הפך את הסיטואציה לביזארית יותר.
עזבו ונגלוש — כשארסנל מינתה ב־1996 את ארסן ונגר, מאמן שזכה באליפות צרפת, הכותרות בעיתונים היו "ארסן מי?". כל זה לא קרה בשנות ה־50 אלא בשנות ה־90, כשיש אינטרנט כמעט בכל בית. אבל עיתוני הספורט באנגליה לא כתבו בכלל על כדורגל אירופי. ערוצי הטלוויזיה שידרו במקרה הטוב תוכניות היילייטס של כדורגל איטלקי וספרדי, וגם זה לא תמיד. הבורות חגגה, וזה לא הפריע לאף אחד בממלכה המאוחדת.
אבל הזמנים משתנים, כמו שאמר פעם רוברט צימרמן. ב־1992 כל 22 מאמני קבוצות הליגה הראשונה היו בריטים. העונה, 16 מ־20 המאמנים הם זרים, כולל בכל הקבוצות הגדולות. ארבעת הבריטים היחידים נמצאים בקבוצות קטנות — ברנלי, קריסטל פאלאס, בורנמות' וקארדיף.
ב־1995 נכנס לתוקף חוק בוסמן, שבין היתר איפשר מעבר חופשי של שחקנים זרים בין מדינות האיחוד האירופי. ג'נלוקה ויאלי, הכוכב האיטלקי שהצטרף לצ'לסי, מונה למאמן הקבוצה וב־1999 עשה היסטוריה קטנה כשהעלה הרכב שלא היה בו אף שחקן בריטי.
בסופו של דבר כל השינויים הדרמטיים האלה לא היו יכולים להתרחש בלי הכסף הגדול, שהפך את הספורט הכי עממי והכי פשוט ובסיסי לספורט נוצץ של מיליארדרים.
ב־1986 רכשה יובנטוס את איאן ראש, מלך השערים של ליברפול, ב־3.2 מיליון פאונד. זה היה אז שיא בריטי חדש. באותה שנה נמכרו זכויות השידור של הליגה האנגלית הראשונה ל־BBC ול־ITV בסכום כולל של 3.1 מיליון פאונד — פחות ממחירו של ראש.
ב־30 השנים האחרונות, מנוע הצמיחה העיקרי של הכדורגל הוא הטלוויזיה. אם עד לא מכבר נמכרו הזכויות בגרושים, מה שקרה מאז הוא חסר תקדים בכלכלה העולמית. ההסכם האחרון שבו נמכרו זכויות השידור של הפרמייר ליג ל־Sky ול־BT הגיע ל־1.7 מיליארד פאונד בשנה. אנחנו מדברים על גידול של כמעט 55,000%. זה נתון פסיכי שלא תמצאו בשום תחום אחר.
ואם ההכנסות גדלו פי 550, גם ההוצאות תפחו בהתאם: שכר השחקנים, שכר המאמנים וסכומי ההעברות. כי גם בשנות ה־80 העניות וגם בימי העושר המטורף שאנחנו חווים, המשיכו הקבוצות להשקיע בין 20% ל־33% מהתקציב ברכש שחקנים. מבחינת הפרופורציות לא הרבה השתנה.
הכדורגל — שהחל את דרכו כספורט העממי והזול ביותר, זה שהיה שייך בעיקר למעמד הפועלים — שינה את פניו באופן דרמטי. היום זהו הספורט היקר ביותר בעולם — פועל פשוט לא יכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיס למשחק ליגה. ואני לא מדבר על תאי הצפייה, מה שלא היה קיים כלל באצטדיונים של שנות ה־90, אלה שמרבית הקהל שבהם הצטופף ביציעי העמידה.
כשפאריז סן ז'רמן רכשה לפני שנה וחצי את ניימאר ב־222 מיליון יורו, נראה היה שעולם הכדורגל יצא מדעתו. אבל כשנזכרים שפסז' היא קבוצה שמוחזקת על ידי קטאר, אחת המדינות העשירות בעולם, זה נשמע הרבה יותר הגיוני. כן, אנחנו בעידן שבו לא בעל הקצבייה השכונתית הוא הבעלים של המועדון אלא מדינה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש היא הגבוהה בעולם — 128 אלף דולר בשנה.
מאז הרכישה של ניימאר היו עוד ארבע העברות של מאה מיליון יורו או יותר, ודי ברור שהשיא של ניימאר יישבר די בקרוב. לא מדובר כאן באיזו נבואה קוסמית אלא בסך הכל בהערכה די בסיסית והגיונית: קיליאן אמבאפה, ילד הפלא של הכדורגל הצרפתי, שפסז' רכשה ב־180 מיליון יורו, יעלה למי שתרכוש אותו — ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי או מנצ'סטר יונייטד — בין 250 ל־300 מיליון.
וכשזה יקרה, אנחנו נקבל את הבשורה באופן טבעי. שום דבר שמזכיר את ההלם שאחז באוהדי הכדורגל ב־9 בפברואר 1979. טרבור מי?
לפנייה לכתב/ת 
