הממלכה: האנגליות שולטות בכדורגל האירופי / מר עולם

ההסבר הפשוט להצלחה הפנומנלית של הקבוצות האנגליות העונה בגביעי אירופה הוא כסף. אין ספק, הפרמייר ליג היא הליגה העשירה ביותר בעולם, אין שום ליגה אחרת שבה ערוצי הטלוויזיה משלמים סכומי עתק שכאלה עבור זכויות השידור. אבל מי שטוען שמדובר אך ורק בכסף, טועה – ובגדול.

כן, ליברפול, צ'לסי, ארסנל וטוטנהאם הן קבוצות עשירות, אבל הן לא נמצאות בשפיץ העולמי. על פי חברת "דלויט", שמדרגת בכל שנה את הקבוצות באירופה על פי שוויין הכלכלי, אף אחת מהארבע לא נמצאת בין שש הראשונות.

טוטנהאם חוגגת. לא העושר הביא את האושר(צילום: רויטרס)

ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, באיירן מינכן, מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן, עשירות יותר מארבע הפיינליסטיות. כפי שכבר הוכח כל כך הרבה פעמים בעבר, צריך לדעת מה לעשות עם הכסף, וזה לא עניין פשוט. אולי הדוגמא הטובה ביותר היא פ.ס.ז', הקבוצה שמוחזקת למעשה ע"י ממשלת קטאר.

המשאבים של המועדון הם בלתי נגמרים, ולא במקרה הוא זה שרכש את שני השחקנים היקרים בהיסטוריה, ניימאר ב-222 מיליון אירו וקיליאן אמבאפה ב-180 מיליון. ולמרות ההשקעה המטורפת, הקבוצה סיימה את דרכה העונה כבר בשמינית הגמר. בכל תקופת העידן הקטארי היא מעולם לא הגיעה אפילו לחצי הגמר.

אמבאפה וניימאר. היקרים בהיסטוריה לא עוזרים בצ'מפיונס(צילום: רויטרס)

ריאל מדריד, שאומנם זכתה בליגת האלופות שלוש שנים ברציפות, עשתה הקיץ את כל הטעויות האפשריות, ולמרות שהיא הקבוצה העשירה בעולם, סיימה את דרכה בשמינית הגמר עם הפסד ביתי מביך 4:1 לאיאקס, קבוצה שאפילו לא נמצאת בדירוג 30 הגדולות של "דלויט".

חוזי זכויות השידור המפלצתיים שחתמה הנהלת הפרמייר ליג הפכו את כל 20 קבוצות הליגה הבכירה באנגליה לעשירות מופלגות. על פי החוזה האחרון, שהוא לשלוש שנים, לכל קבוצה מובטחים 94 מיליון ליש"ט לעונה, וזה עוד לפני הבונוסים על מיקום.

בעקבות כך כמעט מחצית מ-30 הקבוצות העשירות בעולם הן אנגליות. 13 ליתר דיוק, לעומת 5 איטלקיות, 3 ספרדיות ו-3 גרמניות בלבד שמאכלסות את רשימת 30 הגדולות. כך למשל יובנטוס, הקבוצה האיטלקית הכי מצליחה והכי עשירה, נמצאת רק במקום ה-11 באירופה, אחרי טוטנהאם. אברטון, ניוקאסל ו-ווסטהאם, קבוצות מרכז טבלה, שבכלל לא משחקות בגביעי אירופה, מקדימות את נאפולי, סגנית אלופת איטליה. ושיא השיאים, קבוצות תחתית בפרמייר ליג כמו קריסטל פאלאס וברייטון הן בטופ 30 הקבוצות העשירות בעולם.

ארסנל. שידרוג ברמת האימון(צילום: AFP)

אז כסף גדול יש. עכשיו השאלה מה עושים איתו. יש קבוצות אנגליות שמצאו פתרונות ויש כאלו, כמו מנצ'סטר יונייטד למשל, שמבזבזות בטירוף, אבל ממשיכות להיכשל שנה אחר שנה. ההבדל בסופו של דבר הוא ברמת האימון והניהול. ואין בכלל ספק שההצלחה של ליברפול, של טוטנהאם ושל מנצ'סטר סיטי (כרגע בעיקר בליגה ופחות באירופה) היא בבחירת מאמנים מהטופ העולמי, מאמנים שהגיעו מאסכולות מתוחכמות יותר – יורגן קלופ, מאוריסיו פוצ'טינו ופפ גוורדיולה. אגב, גם אונאי אמרי ומאוריציו סארי הגיעו לצ'לסי ולארסנל אחרי שבהנהלות הבינו שהם חייבים להשתדרג ברמת האימון, ברמה הטקטית.

זה לא המימון, זה האימון

גם לפני שקלופ הגיע לאנפילד ליברפול הייתה קבוצה עשירה. וכאשר היא מכרה את לואיס סוארס לברצלונה ב-2014 נכנס הרבה מאוד כסף לקופה. רק שברנדן רוג'רס, המנג'ר דאז, לא ידע לבחור את השחקנים הנכונים. כמעט כל מי שהגיע אז נכשל כישלון חרוץ. למעלה מ-100 מיליון ליש"ט ירדו לטמיון והקבוצה המשיכה לאכזב ולהיכשל.

קלופ שינה הכל. כפי שעשה בדורטמונד קודם לכן, הוא לא שינה רק את סגנון המשחק, הוא החליף את כל הצוות המקצועי, כולל את כל אנשי מחלקת הסקאוטינג. התהליכים הפכו להיות מקצועיים יותר, מדעיים יותר ובהכרח מדויקים יותר. כמעט כל שחקן רכש שקלופ הביא, התאים בול לשיטה. מוחמד סלאח, סאדיו מאנה, וירג'יל ואן דייק, ואלו רק הדוגמאות הבולטות. וכאשר הוא טעה פה ושם, כמו עם השוער הגרמני קאריוס, הוא מיהר לתקן. גם אם היה צריך לשלם על אליסון 66 מיליון ליש"ט - שיא עולמי עבור שוער.

צוות האימון הראשי של ליברפול כולל 23 אנשים. זה כולל מאמן כוח, מאמן שיקום, תזונאית, תרפיסט, יועץ מדעי ואנליסטים. וכן, יש לליברפול גם מאמן מיוחד להוצאות חוץ.

אוריגי חוגג על בארסה. הצלחה שהיא מדע מדויק(צילום: AP)

לליברפול אין שום בעיה כלכלית להחזיק צבא כזה של אנשי מקצוע. בסופו של דבר, כשרואים את הכושר הגופני המטורף בו נמצאים השחקנים של קלופ – וראינו את היתרון העצום שהיה להם על שחקני בארסה השבוע – זה גם משתלם.

גם לטוטנהאם לא חסר כסף. ועדיין היא לא בליגה של בארסה, ריאל ומנצ'סטר יונייטד. מעבר לכך היא לא רכשה כלל שחקנים בשני החלונות האחרונים, בגלל פרויקט האצטדיון החדש, ופוצ'טינו נאלץ להסתדר עם מה שיש לו.

ועוד איך הוא הסתדר. גם כשנפצעו לו שחקני מפתח, הוא מצא פתרונות. אם קלופ הוא חסיד הכדורגל הדינאמי, הלוחץ והאגרסיבי, פוצ'טינו הוא אשף הטקטיקה. כמעט בכל משחק הוא משנה את המערך ואת הסגנון פעמיים ושלוש. ליריבות קשה מאוד להתמודד מול השינויים התכופים הללו, כפי שאיאקס גילתה בשני משחקי חצי הגמר.

האינטנסיביות בפרמייר ליג היא אדירה. יש בכך חסרון, כי לפעמים הקבוצות מגיעות לשלבי הסיום מותשות. אבל יש בכך גם יתרון: הן רגילות לשחק בקצב מטורף לאורך כל העונה. וכאשר עובדים בצורה מדעית ועושים את הרוטציות הנכונות, אפשר לשרוד גם בחודש מאי.

ליברפול וטוטנהאם הוכיחו זאת השבוע. הקאמבקים ההירואים של השתיים בגומלין חצי הגמר היוו עדות לעבודה המקצועית הנפלאה שעושים האנשים שפחות מדברים עליהם. כל אותם תזונאים, רופאים ואנשי מדע ומחשבים. הם אלו שבסופו של דבר נותנים עוד יתרון קטן – שמעניק ניצחון גדול.

ויש עוד הבדל. באיטליה, בצרפת ובמידה מסוימת גם בספרד, נוצרה בשנים האחרונות בעיה חדשה. יובנטוס, פ.ס.ז' ולפעמים גם בארסה, זוכות באליפות בקלות יתרה. הן פותחות פער עצום על פני כל היתר ודווקא בחודשים הקריטיים של ליגת האלופות, אפריל ומאי, הן מורידות הילוך בליגה. זה טבעי ואפילו בלתי נמנע, אבל זה פוגע בדריכות ומוריד את הקצב. שחקנים שומרים על עצמם למשחקים הגדולים באירופה – וכאשר מגיע המשחק הגדול, קשה להם לפתע להגביר מ-20 ל-120 קמ"ש.

צ'לסי חוגגת. השאלה מה עושים עם הכסף(צילום: רויטרס)

באנגליה לעומת זאת, לפחות העונה, הקרב על האליפות בין מנצ'סטר סיטי לליברפול הוא מטורף ואי אפשר להוריד את הרגל מהדוושה אפילו לרגע. כך גם המאבק בין ארבע קבוצות על שני הכרטיסים הנוספים לליגת האלופות. אין ספק שהתחרותיות המוגברת בפרמייר ליג מעניקה לקבוצות את הדרייב הנוסף כשהן מגיעות לליגת האלופות.

בסופו של דבר מדובר בשילוב של כל הגורמים הללו גם יחד: כסף גדול, מאמנים וצוותי אימון מהטופ העולמי, ליגה אינטנסיבית ותחרותית. תוציאו גורם אחד מהמשוואה, וזה לא יהיה אותו דבר. בינתיים זה עובד, וכנראה שגם ימשיך לעבוד בעתיד.

שני גמרים כל-אנגלים: היסטוריה אירופית

עד השנה מעולם לא קרה שכל ארבע הפיינליסטיות בשני המפעלים האירופיים יגיעו מאותה מדינה. ליברפול וטוטנהאם ישחקו בגמר ליגת האלופות באצטדיון וונדה מטרופוליטנו במדריד בשבת ה-1 ביוני, ושלושה ימים לפני כן יתקיים דרבי לונדוני באצטדיון בבאקו בירת אזרבייג'ן בין צ'לסי וארסנל. נכון, היה פשוט יותר לקיים את הגמר בוומבלי, מבלי להטריח את אלפי האוהדים של ארסנל וצ'לסי לטיסה של חמש וחצי שעות לכל כיוון. אבל זה האצטדיון שבו החליטו לקיים את גמר הליגה האירופית, ואין מה לעשות.

היו מקרים שבהם מדינה מסוימת שלטה בגביעי אירופה. כך למשל ב-1980 גמר גביע אופ"א היה דרבי גרמני בין איינטרכט פרנקפורט לבורוסיה מנשנגלדבך ובגמר גביע האלופות הישן שיחקה המבורג מול נוטינגהאם פורסט. ורק לפני שלוש שנים גמר ליגת האלופות היה דרבי מדרידאי בין ריאל ואתלטיקו מדריד כאשר סביליה ניצחה בגמר הליגה האירופית את ליברפול.

בכלל, השנים האחרונות היו בשליטה מוחלטת של הקבוצות הספרדיות בשני הגביעים האירופיים. בארבע העונות האחרונות זכו בליגת האלופות שלוש פעמים ריאל מדריד ופעם אחת ברצלונה. בתשע העונות האחרונות של הליגה האירופית שש מהזוכות היו ספרדיות (שלוש זכיות של סביליה ושל אתלטיקו).

כל זה היה נכון עד היום. עושה רושם שאנחנו נמצאים בסיום תקופת הדומיננטיות הספרדית ותחילת העידן האנגלי. לא שבכל עונה מעתה והלאה רק האנגליות יגיעו לגמר ויזכו בגביעים, אבל קבוצות הפרמייר ליג יצליחו הרבה יותר מאשר בעשור האחרון.