"חשבתי על פרישה, אבל אני אוהבת יותר מדי את האתלטיקה ואת המדינה"
האכזבה מהתנאים בארץ, התמיכה הדלה שהיא מקבלת והחלומות על טוקיו. דיאנה ויסמן מסרבת לוותר וחושפת: "אני מרוויחה כמו שחקן מליגה א', קיבלתי הצעה ממכללה בארה"ב, אבל אני רוצה לחיות ולהתאמן רק כאן. פה גדלתי, פה עשיתי צבא"
בשנה שעברה, אחרי שהתפזרו ענני האופוריה משבירת שיא ישראל המיתולוגי (בן 46 השנים) של אסתר רוט־שחמורוב בריצת 100 מטר, היורשת דיאנה ויסמן הביטה למציאות בפנים.
"נכון, הרעש וההדים מהשיא החדש החמיאו לי, במיוחד אחרי המאמצים להשיג אותו במשך תקופה כל כך ארוכה, אבל מיד קלטתי שההישג הזה צריך להיות רק נקודת פתיחה למשהו חדש", אומרת ויסמן. "עם כל הכבוד לתוצאה - 11.38 שניות - אי־אפשר להגיע איתה רחוק בעולם. האתלטיקה התקדמה בצורה משמעותית, וכדי שיהיה טעם להמשיך להתחרות בצורה רצינית, צריך לחשוב בגדול".
בין אצנית לכדורגלן מליגה א'
ואותו תסכול ממצב האתלטיקה בארץ, עליו תפרט ויסמן בהמשך, הוביל אותה למחשבות לא פשוטות. "לא חשבתי שאספר על כך", פותחת דיאנה את הלב, "אבל בוא נגיד את האמת: בחודשים האחרונים עלו אצלי הרהורים על פרישה מספורט. לא רק שאין בישראל כסף לטכנולוגיה המקובלת בצמרת של האתלטיקה, גם אין תגמול משמעותי לספורטאים בענפים הבודדים.
"אני מודה שחשבתי על פרישה, אבל מיד לקחתי צעד אחורה ואמרתי שאני ממשיכה, כי אני אוהבת יותר מדי את האתלטיקה ואת המדינה מכדי לפרוש בגיל 20. אני רוצה לחיות ולהתאמן רק כאן. פה גדלתי, פה עשיתי צבא. לא מזמן קיבלתי הצעה נדיבה מאוד ממכללה בארה"ב. ביקשו לשלוח לי כרטיסי טיסה רק כדי שאבוא ואתרשם מהמכללה במשך שבוע. עניתי בשלילה. לא יודעת אם עשיתי נכון, אבל זה מה שהרגשתי. אני מעדיפה להתאמן כאן וללמוד הוראת חינוך גופני בווינגייט".
בואי נדבר רגע על הסכומים שאת מקבלת.
"לא רוצה לזרוק סכומים, כדי לא לבייש את עצמי. אני מקבלת תמיכה יפה מהמועדון שלי, מכבי 'הישגים' ראשל"צ ומלגה מהוועד האולימפי. הספונסרים שלי 'נייקי' נותנים לי ציוד ספורט. אלה לא סכומים שאיתם אפשר להתחיל לתכנן את החיים. בשלב הזה כולי מרוכזת באתלטיקה, וכאמור מאוד אוהבת אותה, אבל מי יודע אם המחשבות האלה לא יחזרו אליי בעתיד".
ובכל זאת, תני לנו כיוון.
"בוא נגיד ששיאנית ישראל ב־100 מטר, מקצוע אטרקטיבי מאוד ובמרכז האולימפיאדה, מקבלת שכר של כדורגלן מליגה א'". דיאנה סירבה לחשוף את הסכום, אך ל"ידיעות אחרונות" נודע כי מדובר ב־4,000 שקל לחודש.
ומה בנוגע לטכנולוגיה בענף?
"חוקי המשחק השתנו. הקריטריון ב־100 מטר לאולימפיאדת לונדון היה 11.36 שניות. בריו הוא היה כבר 11.33. לקראת טוקיו קבעו קריטריון מטורף של 11.15, אבל קודם לכן אצטרך להתמודד עם מינימום של 11.24 לאליפות העולם. אם החוקים השתנו, גם האמצעים חייבים להשתנות בהתאם. המערכת צריכה לעשות 'הפעלה מחדש'. לא מספיק להתאמן קשה כדי להגיע לטופ. חשוב שלרשות האתלט יעמדו כל אמצעי העזר המשוכללים".
למה בדיוק הכוונה?
"בכל פעם שאנחנו מתאמנות בחו"ל, אנחנו מגלות כמה עולם האתלטיקה התקדם, בעוד שבמדינה כל כך מפותחת כמו ישראל נשארנו מאחור. במהלך מחנה אימונים בשווייץ השתתפתי בתחרות. המאמן השווייצרי צילם את האתלטית שלו במצלמה מיוחדת, ודרך אפליקציה ייעודית ניתח את כל הפרמטרים של הריצה לפי קטעים, רוחב ותדירות צעד, מהירות ומספר צעדים. למזלי, אני הייתי במקצה עם האתלטית שלו, כך שהיה יכול לנתח גם את הריצה שלי ושלח את הניתוח למנהל המחלקה הבינלאומית באיגוד האתלטיקה. זה עזר לאמא שלי (אירינה, המאמנת שלה) ולי לכוון את האימונים. אמא בנתה מודל צעד חדש, וכך הצלחנו לשפר את התוצאות".
ובארץ אנחנו רחוקים מאחור?
"גם במכון וינגייט אנחנו עורכים מבדקים מספר פעמים בשנה, אבל המערכת והבקרה חייבות להיות חלק מאימוני השגרה שלנו. אמא גם קנתה על חשבונה ב־3,000 דולר מערכת מדידה אלקטרונית, סכום מכובד בהתחשב בכך שאנחנו לא ממש עשירים ואמא נאלצת לעבוד בשלוש חלקי משרות כדי להתפרנס. בעולם קיימות מזמן תוכנות שמאפשרות לנתח ולאפשר למאמן להחליט היכן צריך לתת דגש. ג'סטין גטלין האמריקאי סיפר שלפני כמה שנים שינה את הזווית שלו מול אדני הזינוק, שיפר את הנושא והגיע למיצוי אפקטיבי של היכולות בזכות תוכנה שניתחה את הפרמטרים העיקריים שלו".
אבל נראה שהשיפור שלך הגיע גם בזכות שינוי מנטלי.
"בעולם הספורט, ובמיוחד בריצות הקצרות בהן כל צעד קובע והתחרות נגמרת תוך שניות, אסור לפספס אפילו פרט אחד. באליפות אירופה בברלין הפסדתי לאיטלקייה אירינה סרגוסה בכמה אלפיות השנייה שמנעו ממני לעלות לחצי הגמר. עם עוד שיפור בהכנה, הייתי יכולה לעלות, למרות שזו הייתה האליפות היבשתית הראשונה שלי לבוגרות, והרצון העצום שלי לאו דווקא עזר לי, בעיקר כי הייתי נרגשת מדי. למדתי את הלקח שמוכנות בראש לא פחות חשובה ממוכנות פיזית".
התמיכה מאמא ומאסתר
כאמור, כפי שתיארה ויסמן, האתגר שעומד בפניה משמעותי: כדי להתברג בתחרויות הגדולות היא תהיה חייבת לשפר את שיאה. אבל מבחינתה, זה אפשרי. "המטרה שלי היא לקבוע תוצאות הרבה יותר טובות, להגיע הכי גבוה שאפשר ולהשיג את הכרטיס לאולימפיאדת טוקיו 2020", אומרת דיאנה.
לאחרונה השגת שיפור ניכר בריצת 60 מטר. מה זה אומר לגבי שיפור ב־100 מטר?
"אני משוכנעת שיש לי לאן להתקדם ב־100 מטר, אבל קשה לדעת איך ועד כמה. נקודת ההנחה היא שלא אגיע ל־11.15 שניות, אבל סביר גם שלא ימצאו 56 רצות, המכסה לכמות המשתתפות באולימפיאדה, עם תוצאה כזו. במקרה כזה מתחילים בעולם האתלטיקה להעניק ניקוד על תוצאות והשתתפות בתחרויות מיוחדות. כמובן שנצטרך תקציב מוגדל כדי להשתתף בכמה שיותר תחרויות".
לפני שנתיים עוד נראה היה שיתפתחו בארץ קרבות שקולים ב־100 מטר, אבל פתחת פער מהיריבות.
"אני לא מסכימה איתך. גם שאר הבנות בהתקדמות. אולגה לנסקי, בניגוד לשנה שעברה שלאחרי הלידה, משקיעה המון מאמצים. גם שאר הבנות יכולות להתקדם".
איך העבודה עם אמא כמאמנת?
"היא עושה את הדרך איתי, ומרגישה אותי כי קיים בינינו קשר חזק מאוד. יש עוד דוגמאות מהעולם ומהארץ של הורים או בני משפחה שמאמנים, כמו שפטר רוט ז"ל אימן את אשתו אסתר. ואם כבר אסתר רוט: הנימה החיובית והמפרגנת שלה כלפיי בתקשורת מוסיפה לי הרבה לביטחון".
אתן מביאות את העבודה הביתה?
"משתדלות שלא. באימון היא לפעמים צועקת עליי, כדי שאבצע כל משימה עד הסוף - וצודקת בכך - אבל בבית זה לא קורה".
נשאר לך כוח לחיי חברה?
"החבר שלי מקס ואני כבר שבע שנים ביחד".