מ-120 ק"ג - לישראלי הראשון שחצה את האלפים בריצה
ארי ולטמן מעולם לא אהב פעילות ספורטיבית. כשמשקלו הגיע לשיא מדאיג ובריאותו הלכה והידרדרה הוא ידע שעליו לקחת את עצמו בידיים. מאז הוא הספיק לעשות את הלא ייאמן ולהפוך לישראלי הראשון שצלח את מירוץ הענקים – 340 ק"מ של ריצה מאומצת בהרי האלפים. זהו סיפורו מעורר ההשראה
חודש לאחר שחגג יומולדת 40, חטף ארי ולטמן סטירה מצלצלת. זה קרה בעקבות בדיקה רפואית שנתית שנערכה במסגרת עבודתו בגוגל, טוקיו, בה עבד כבר מספר שנים כמנהל צוות שירות ומכירות.
כתבות נוספות:
הטריאתלוניסטית החרדית שבגיל 63 תרכב 130 ק"מ על אופניים
Power Nap: השינה הקצרה שתגרום לאימון טוב יותר
מתאמנים בחדר כושר? הבדיקות שאתם חייבים לעבור
לפי תוצאות הבדיקות עלה חשד שהוא סובל ממחלת הסוכרת, אך התגובה הראשונית הייתה התעלמות והכחשה מוחלטת. רק לאחר מכן, כאשר אזר אומץ ועלה על המשקל, הוא נחרד לגלות - לראשונה בחייו הוא חצה את רף ה-120 קילוגרמים. מאותה נקודה התחיל מסעו יוצא הדופן לעבר חיים בריאים יותר.
"לא חשבתי שאגיע למשקל הזה אף פעם", מספר ארי. "הייתי שמן כל החיים אך יש איזו ציניות שמספחים עם השנים, כך שגם כשהייתי אצל הרופא התייחסתי לזה בביטול. הלכתי לשתות עם חברים וכשקמתי עם הנגהובר החלטתי לעשות לעצמי דיטוקס, על ידי שתיית מרק ירקות במשך יום שלם.
"לא סיפרתי לעצמי שזה שינוי או משהו מיוחד, בטח שלא אמרתי לעצמי שזה קשור לסוכרת. אבל זה התגלגל לעוד יום ועוד אחד, עד שהגעתי לחודש שלם של אכילת ירקות בלבד".
כשניגש בשנית לבדיקות בחודש לאחר מכן, הייתה הרופאה בטוחה שהן תקולות. "בחודש אחד הורדתי עשרה קילוגרמים וכל מדדי הסוכר נעלמו", הוא מסביר. "ברגע שהיא אמרה לי שיש טעות הסברתי לה שעשיתי שינוי. הצעד הבא היה להכניס את הספורט לחיים".
לא מפחד מאתגרים
החלטה זו לא הייתה פשוטה, שכן ארי מעולם לא התעסק בחייו בספורט באופן עקבי. "היו תקופות, אבל זה אף פעם לא החזיק", הוא מתוודה. "מדי פעם ירדתי 5 קילו אך עליתי בחזרה 10. בכל פעם זה קרה מחדש".
הוא החל לאכול באופן מאוזן יותר על ידי הכנסה של בשר ופחמימות לתפריט ובמקביל פתח בשיגרה ספורטיבית, אך הריצה עוד נבצרה מיכולותיו. במקום זאת הוא ביצע הליכות על המכשירים האליפטיים בחדר הכושר, ובסופי השבוע טיפס בהליכה איטית על הר טקאו שבמערב טוקיו.
"הלכתי מאוד מאוד לאט", הוא משחזר. "ילדים קטנים היו עוברים אותי אבל לא ויתרתי – הייתי עולה ויורד בקצב שלי ולאט לאט נכנסתי לכושר. בסוף החודש השני, לאחר שהורדתי כבר 20 קילו, הרשיתי לעצמי להתחיל לרוץ".
איך זה היה?
"נוראי. זה היה אחרי כמה שבועות של טיפוס על ההר והרגשתי שאני כבר מוכן. הכנתי לעצמי מסלול ליד הבית של 5 ק"מ, רצתי 200 מטר ונשפכתי בצד עם כאבים בחזה.
"לא הצלחתי לנשום, המשכתי ללכת ואחרי עוד 10 דקות התחלתי לרוץ עוד פעם, וכן הלאה וכן הלאה. לאט לאט הגדלתי את המרחק - חודש אחרי שהתחלתי לרוץ ו-3 חודשים מתחילת התהליך כבר הורדתי 33 קילוגרמים וסיימתי ריצה של 10 ק"מ".
מאותה נקודה הרעב לאתגר את עצמו רק הלך וגבר. "לרוץ 10 ק"מ 3 פעמים בשבוע התחיל לשעמם אותי - חיפשתי לעשות מרתון במקום אקזוטי", הוא מסביר. "הבנתי שבשביל להחזיק את עצמי אני צריך לחפש מטרה – אתגר.
"מצאתי מירוץ באיסלנד שנקרא Run Iceland - מירוץ של 110 ק"מ שמתפרש על פני חמישה ימים כשאחד מהחלקים היה ריצת מרתון בשטח. החלטתי ללכת על זה, סיימתי אותו, ובצורה מפתיעה אפילו לא הייתי האחרון".
"הבנתי שאני רוצה עוד"
המירוץ באיסלנד גרם לארי להבין עד כמה הוא נמשך לשיגרה הספורטיבית. "חצי שנה התאמנתי לזה והתאהבתי בכל הדרך שעשיתי", הוא מספר. "שנאתי לרוץ כל החיים שלי אבל זה לא היה רק ריצה, אלא ריצת שטח ששילבה בין האהבה הגדולה שלי לטיולים.
"זה מביא אותך למקומות אקזוטיים ומאפשר לך לפגוש אנשים מכל העולם, כשכל אחד בא מרקע שונה לחלוטין. אתה רואה נופים מדהימים מזוויות שלא היית רואה. הבנתי שאני רוצה עוד".
הוא עזב את העבודה הנוחה בגוגל והמשיך לרדוף אחר אתגרים. האתגר הבא היה מירוץ La Transtica שהתקיים בקוסטה ריקה – מירוץ של 200 ק"מ המתפרש על פני חמישה ימים, במסגרתו חוצים את המדינה בריצה לאורכה מאוקיינוס לאוקיינוס.
שם, דרך שיחות מאנשים שהכיר, הוא התוודע למרוץ הענקים – מירוץ אולטרה מפרך בהרי האלפים הכולל 340 ק"מ עם 31,000 מטרים של טיפוס מצטבר. "כששמעתי על המירוץ הזה בהתחלה זה היה נראה לי מגוחך – לא הבנתי מי האנשים שעושים דבר כזה, וככל שעבר הזמן הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
"תפסתי את עצמי כל הזמן מפנטז לראות איך אני מתאמן לזה, וברגע שצלחתי את קוסטה ריקה הבנתי שיש לי סיכוי תיאורטי לעבור את זה". הוא הקדיש שנה שלמה מחייו לאימונים ואירגן לעצמו תכנית אימונים הבנויה מסדרה של מירוצי ביניים, שהכינו אותו לאתגר הגדול.
הכוח להתעלות על משברים
שלושה חודשים לפני מועד האירוע הוא עבר לאיטליה והחל לבצע אימונים בהרים – שישה ימים בשבוע, בין 10-15 שעות ליום, כל זאת לבד וללא ייעוץ מקצועי. "מירוץ האולטרה הכי ארוך שעשיתי עד אז היה באורך 80 ק"מ", הוא מספר. "כולם אמרו לי שזה לא אחראי וניבאו שאני לבטח אפצע את עצמי".
היו רגעי משבר?
"בטח. באחד משבועות האימונים הכי אינטנסיביים המטרה שלי הייתה לעשות כל יום 3000 מטר של טיפוס מצטבר. באחת מהפעמים זה פשוט שחק אותי. מצאתי את עצמי מיואש מתיישב על סלע בלי יכולת להמשיך כשמעלי ענן של זבובים שהתלבש על הזיעה.
"זו אפילו לא שאלה של כאב, אלא יותר של מיצוי, של שחיקה מנטלית. הגעתי להבנה שזה הרגע שבאמת מכין אותי למרות שאני שנה שלמה מתכונן אליו, וברגע שהצלחתי לשכנע את עצמי פשוט קמתי והמשכתי את האימון".
לרוץ באחד המקומות היפים בעולם. צפו בתמונות ממהלך האימונים:
ואיך הייתה החוויה של המירוץ עצמו?
"זה קשה בצורה שקשה להסביר אבל זה קשה ומתגמל גם יחד והחוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, חד משמעית. אני חושב שבמשך חמישה וחצי ימים ישנתי בין 10 ל-13 שעות. הגוף שלך נשבר לחלוטין ואתה חושב שהוא מתמוטט ואם אתה ממשיך אתה מגלה שהוא יודע להתאושש".
המירוץ ההוא היה המבחן האולטימטיבי לחוסנו הפיזי והנפשי של ארי. "אחרי בערך 200 ק"מ, באחת מתחנות העצירה, הברך שלי פשוט ננעלה ולא זזה", הוא מתאר. היו שם מסאג'יסטים שניסו לעזור - הם כופפו לי את הברך והתחלתי לצרוח. כך גילינו שיש לי דלקת בגיד מעל הברך.
"הם עשו מה שהם יכולים, נתנו לי שקית קרח, נחתי שעתיים-שלוש ולאחר מכן אמרתי לעצמי 'נראה מה הגוף שלי למד בכל האימונים'. אתה בטוח שנגמר לך המירוץ, אבל הייתי כל כך עם הראש בתוך זה שזו פשוט לא הייתה אופציה".
רגע של פעם בחיים
כשהגיע רגע הסיום זה היה שווה את הכל. "כשהתקרבתי לסוף הבנתי שזה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בחיים ואני רוצה לזכור אותו כחוויה. עשיתי סוויץ' – במקום לחשוב על זמנים, חייכתי, דיברתי עם אנשים והתחלתי ליהנות מהנוף שבדרך.
"כשסיימתי זו הייתה מן התעלות נפשית פלאית כזו, רגעים קטנים שמכל אחד מהם אתה פשוט מתמוגג. אחרי יותר ממאה שעות של ריצה אתה פשוט מעריך את הכל".
כיום, בגיל 45, ארי הוציא את סיפורו לאור באמצעות פרויקט מימון המונים. "היה חשוב לי מאוד להעביר את הסיפור שלי הלאה כי אני חושב שיש המון דברים ללמוד ממנו", הוא אומר. "אני עדיין אוהב את הספורט וכיום אני חושב על דרך לשלב אותו בחיים שלי, כי קשה מאוד לשלב את האימונים שעשיתי בחיים נורמליים. אני מחפש חיים יותר נורמליים מבלי לוותר על הספורט שאני כל כך אוהב. שילוב פחות קיצוני".
רגע לפני סיום - יש לך טיפים לבאים אחריך?
"בוודאי. אחד הדברים החשובים זה לדעת את עצמך - לכל אחד מסלול שונה והוא חייב להסתכל על עצמו ולהבין מה המוטיבציה שלו - מה הוא רוצה ולמה, על מה הוא מוכן לוותר ומה הוא מסוגל לעשות. להביא את ארגז הכלים הספציפי שלו.
"דבר חשוב נוסף זה לעשות צעד קדימה - הרבה אנשים מפחדים לעשות את הצעד הראשון כי הם לא בטוחים בדרך, לא יודעים אם היא הנכונה. רבים עושים תכניות ובמקביל מדלגים על הדברים הבסיסיים. עדיף לעשות צעד קדימה ואחר כך לתקן. כל עוד אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון זה יותר טוב מלא לזוז בכלל".
בנוסף לספרו שיוצא לאור בימים אלו, ארי מחלק את זמנו בין נסיעות לריצות ברחבי העולם ובין זמנו בארץ - כותב, מרצה, ויועץ לשוק היפני.
לפנייה לכתב/ת 
