אזהרת מסע: לא לציניקנים
שרון אבני חשבה שהיא הבחורה הכי צינית בעולם ושמסע שטח נשי זה משהו שהיא בחיים לא תעשה. ואז היא מצאה את עצמה נוהגת בג'יפ, מטפסת להר געש, מארגנת קבלת שבת בארמניה ומשנה סדרי עדיפויות וחיים. מסע שטח נפשי
בשיתוף מאגמה
מי שמכיר אותי יודע: אני מנהלת בנשמה. קצרה, עניינית, לא מפחדת מהאצלת סמכויות, נותנת אמון ומצפה שהדברים יתבצעו כמו שצריך. בדרך כלל אישה יחידה בין גברים ומה לעשות, אני מסתדרת איתם טוב יותר, או לפחות כך חשבתי.
כבר הרבה שנים שאני מנהלת. משלמת על זה מחירים, אבל גם מרוויחה: חווה הרבה, פוגשת אנשים מעניינים, רואה עולם, מגיעה להרבה מקומות, או לפחות כך חשבתי.
הדרכון שלי עמוס בחותמות, כמעט אין חודש שאני לא נוסעת בו לכמה ימים. אירופה, ארצות הברית, המזרח הרחוק, נסיעות עבודה לקצה העולם. נוסעת במונית משדה התעופה למלון, נכנסת לרצף של פגישות, אוכלת אוכל של מלונות ודוגמת מסעדות של אנשי עסקים, נפגשת עם אנשים מהתחום שלי, שמדברים בשפה העסקית שלי, חותמת על הסכמים, מאשרת או לא מאשרת ואחרי שלושה ימים חוזרת במונית לשדה התעופה - לא תמיד זוכרת של איזו עיר.
מנהלת המשרד שלי שואלת אם זה לא מתיש. מתיש, בוודאי, אבל מרתק. כל פעם שהיא סוגרת טיסות, היא שואלת אותי אם אני לא רוצה להוסיף עוד יום יומיים לשהות בחו"ל, להיות קצת במקום, להוסיף איזה טיול קטן. אני תמיד מסרבת. לא זקוקה לחופש. או לפחות כך חשבתי.
לא נולדתי ככה, במקור אני ילדה יחפה מטבעון. אבל שרשרת של הזדמנויות אחרי התואר השני, יחד עם ההבנה שאני מסוגלת, רוצה ויכולה להתקדם, בתוספת הגיבוי של בעלי וכמובן חליפת עסקים שמאוד מחמיאה לי הביאו אותי למקום שבו אני נמצאת, ועד היום אבא שלי צוחק עלי שכבר כשהייתי ילדה קטנה הייתי עומדת על כסא בסלון ואומרת לכולם מה לעשות.
עד שיום אחד נפלו המחשבים במשרד באמצע היום. לא דרמה גדולה, הזמנו טכנאי, חיכינו, ופתאום היינו רגע במשרד, שלוש נשים. אני, מנהלת המשרד וליאת הסמנכ"לית, בלי מסכים או יומנים.
סתם היינו רגע וליאת שבדיוק חזרה ממסע מאגמה צ'אלנג' - הושיבה אותנו לראות תמונות שלה מהמסע. נו, עד שהטכנאי יגיע.
ופתאום ראיתי אצלה תמונות שאין לי. תמונות של מסע. של מקום, של נשים צוחקות, מאושרות, של ליאת לא לובשת בגדים של אשת עסקים אלא מכנסי טיולים וחולצת טי, מתחבקת עם אישה מקומית ואוכלת דובדבנים אדומים. תמונות של כפרים, של שולי הדרכים, של מקומות שלא הייתי בהם. תמונות שקצת הזכירו לי את עצמי בגלגול הקודם, כשהייתי מש"קית חינוך, יוצאת לשטח עם מכנסי ב' וחולצה של היחידה ומרגישה נהדרת.
בחוכמתה כי רבה ובלי הרבה מילים ליאת שלחה לי לינק להרשמה למסע, ובאותו ערב, שנגמר בלילה, אחרי פגישות שנדחו כי המחשבים קרסו, ורגע לפני שקרסתי גם אני, שלחתי את טופס ההרשמה. כי אולי גם אני קצת רוצה להיות בטי-שירט ולאכול דובדבנים?
מפגש עם המון נשים שאני לא מכירה
טוב, אין ספק שמפגש ההכרות הרתיע אותי. לא זוכרת מתי ראיתי כל כך הרבה נשים בחדר. צעירות, מבוגרות, מצפון, מדרום, אדריכלית, פסיכולוגית, רופאה, מורה, אמנית ואני, שמרגישה מאוד לא שייכת.
אסנת, שממנכ"לת חברת סטרטאפ מציגה את עצמה בפני ובלי הרבה מילים, אנחנו מבינות ששתינו מרגישות אותו הדבר. רוצות ולא רוצות. כמהות להתמסרות, לחוויה, לסוג אחר של נסיעה, אבל קצת מתפדחות להודות ברצון הזה ומאוד מפחדות מאיבוד שליטה ומכל הרגש הזה, הנשי, האחר שעלול להיות במסע הזה.
קצת הכרות בינינו, כמה תרגילים קצרים, הסברים על המסלול, מידע מפורט, דברים שמתברר שלא רק שאני מעריכה, אלא גם מרגיעים אותי ובין לבין קרה שם משהו, במפגש הזה, בין הנשים שאני לא מכירה והנה תוך פטפוט אקראי ליד שולחן הכיבוד הרגשתי איך גם אני וגם אסנת מרגישות יותר ויותר בנוח ומתמסרות לדבר הזה. ושני דברים היו ברורים לנו: שאנחנו חייבות להתקבל למסע ושאנחנו ביחד בג'יפ. כדי שאם בכל זאת נצטרך להיות ציניות וארסיות יהיה לנו עם מי, כי כמה אפשר עם כל האחווה והטוב הזה?
יוצאות לדרך
נתחיל מהסוף. אם לא הייתי מרוצה עד השמיים שעשיתי את זה כנראה לא הייתי כותבת. אם לא היית נסערת לא הייתי כותבת. אם לא הייתי מטולטלת ומוצפת מכל מה שקרה לי שם כנראה לא היה לי מה לכתוב. כי אפילו אני, צינית וספקנית, התרגשתי כשעמדנו בשדה התעופה, לבושות כולנו בבגדי מאגמה ותכף יוצאות לדרך. אני לא רגילה לטוס בקבוצה, לא רגילה שאומרים לי איפה ומתי להיות, אבל ביני לביני לבין אסנת, החלטנו פשוט להיות.
ועכשיו זה כבר לא רק אני ואסנת. איתנו בצוות רותי, המושבניקית הכי מקסימה שהכרתי, ושירה, מהנדסת תוכנה מחיפה, שרגילה לחשוב כל היום אבל יש לה יכולת מדהימה, כשהיא לא מדברת על מספרים, להפיל את כולם מצחוק. וכולנו, נשים בגילאי הארבעים, שכבר עשינו דבר או שניים בחיים, מתחילות להרגיש בנוח בבגדי המסע, ואיכשהו, עוד לפני שיצאנו לדרך אני יודעת שיחד נהיה צוות נהדר.
ארמניה משגעת. היא ירוקה ושופעת, מרתקת ומורכבת. השיירה שלנו מובלת על ידי צוות נשי שיודע בדיוק מה הוא עושה ואנחנו חוצות הרים, נהרות ודרכי עפר, בתי אבן קטנים, חלקות אדמה מעובדות, ערמות חציר נערמות לקראת החורף, פרה, עז, סבא זקן, ילדים קטנים. הרים ונחל.
שונה כל כך ממה שפגשתי בנסיעות העסקים בשנים האחרונות ובהמון מובנים מזכיר לי מסעות שעשיתי פעם, כשעוד טיילתי בעולם בדיוק כמו שאני אוהבת.
השיירה שלנו מטפסת על הר געש. אנחנו מקשיבות להנחיות הנהיגה, מרגישות בטוחות ויודעות שתחושת הביטחון שאנחנו נותנות אחת לשניה בנהיגה חשובה לא פחות מהאוויר בגלגלים או מהאחיזה בהגה.
והפסגה. אוי, הפסגה. הייתי בטוקיו, הייתי בניו יורק, הייתי במדריד ובמילאנו. מעולם לא הייתי בתוך לוע של הר געש. כולי מבעבעת מרוב נופים ועוצמה של חיים. אני נכנסת לכנסיה הקטנה שנמצאת בפסגת ההר, כאילו מישהו הרגיש שבמקום הזה צריך לדבר עם אלוהים, מרגישה צורך להיות עטופה ולדבר עם מישהו ואסנת, שכבר תהיה חברה שלי לכל החיים, מרגישה את זה ומקבלת את פני בחיבוק עוטף בלי מילים. את כל הציניות השארנו בתוך הגופרית, שתישרף.
המסע הזה הוא פאזל של תמונות שקשה להסביר במילים. זה מבצר מימי הביניים שמתחבא באמצע שום מקום, זה עץ משאלות שהמקומיים קושרים עליו סרטי בד עם בקשות ( וברור שגם אני כתבתי, הציניות שלי הלכה לעולמה שם באופן סופי) זה ללכת לאורך נחל שמתחבא בין הרים, לצד נשים שאני מוצאת את עצמי מקשיבה להן ולאט לאט גם מתחילה לספר על עצמי.
זה צוות מאגמה המופלא, חבורה של אלופים שלימדו אותי כמה עוד יש לי מה ללמוד בתור מנהלת, כי מעבר למקצועיות ולדאגה לכל פרט ופרט במסע הזה. זכיתי לפגוש עבודת צוות שנעשית באהבה ענקית.
זה רגעים של קסם של ארבע נשים שנוהגות בג'יפ ושומעות פתאום שיר שעושה לכולן רגע של שקט, זה לצחוק עד דמעות מנשים מופלאות שאת מגלה סביבך, זה שיחות עד אמצע הלילה בהן אני מוצאת את עצמי עושה משהו שהרבה מאוד זמן לא עשיתי: מדברת על עצמי, או יותר נכון עם עצמי בחברת מישהו שבאמת מקשיב. ופתאום, אחרי שנים של נסיעות עסקיות ושדות תעופה אני לא רק נוסעת, אני גם נמצאת. באמת.
קבלת שבת במסע
בארץ זה קורה זה בדרך כלל אצל ההורים שלי או של בעלי. אבל מה לעשות ובמסע זאת הייתה המשימה של הצוות שלי: לארגן את קבלת השבת. השיחה בג'יפ מתגלגלת, כל אחת מאיתנו מספרת מה השבת בשבילה, ואיך מייחדים אותה, ואיך עושים הפרדות בין העבודה למרחב הפרטי ועד שרותי המושבניקית, לא פנתה אלי שאצטרף לשיחה, לא הייתי מסוגלת לדבר. רק הקשבתי. ואז דיברתי ואז הבנתי. הבנתי שלא רק שאני לא עושה הפרדות, ולא רק שאני לא בוחרת, הבנתי עד כמה אני לא באמת מנהיגה. אני אולי מנהלת, אבל לא מנהיגה את המשפחה שלי.
אני משתמשת במסגרת המסורתית שההורים שלי ושל בעלי מייצרים, אבל לא באמת שואלת את עצמי מה אני, מה אנחנו רוצים. מה מתאים ונכון למסגרת המשפחתית שלנו. קדימה, אמרה אסנת, תתחילי עם הקבלת שבת במסע, תנהיגי אותה ותובילי אותה כמו שאת מבינה שצריך לעשות. הבמה שלך.
אז בדיוק כמו בימי כמש"קית חינוך מצאתי קטעים יפים שירוממו את הרוח וכמה שירים לשיר והזמנו את כולן לדבר על השבת שלהן והיה רחש כזה מתוק ומלטף בחדר של נשים שמספרות סודות. וצוות מאגמה בחכמתו הביא לכל אחת חולצה לבנה חגיגית, עטופה בסרט, ובלי הרבה מילים אסנת ואני הסתכלנו אחת על השניה, לא מותגים ולא חולצות במאות שקלים, מספיק שזה חגיגי ומוגש באהבה. והבנתי שאני חוזרת אחרת הביתה.
חוזרת הביתה
לא התפטרתי, לא הפכתי להיות מטפלת בוואטסו או בשיאצו וגם לא עברנו לגליל. אבל משהו בי השתנה. אני מקשיבה יותר, מתעניינת יותר בסיפורים, באנשים. מבינה שלהיות מנהלת כל הזמן, זה נורא מעייף וזוכרת כמה טוב היה לי במסע כשניהלו אותי. זוכרת כמה מרגש היה לגלות את עצמי פשוטה.
בעבודה מתמודדים עם העובדה שאני לא מפסיקה להראות להם תמונות מהמסע. כן, כולל התמונה שבה אני רוקדת "יש לנו תיש" באמצע שום מקום. פתאום הכנסתי נשים חדשות לחיים שלי ולמרבה הפליאה של בני המשפחה אני כבר לא עונה למיילים בשבת בבוקר. לא תמיד זה פשוט, לא ממש מעניין את השותפים בטוקיו שחזרתי אחרת ממאגמה צ'אלנג' אבל אותי זה מעניין והמיילים יחכו, כנראה.
וכשחזרתי מהמסע עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם: הזמנתי את ההורים שלו ושלי לארוחת שבת אצלנו. הפעם לא להיות אורחת, אלא לארח בעצמי, בבית שלי. כי הבנתי שהגיע הזמן שאוביל את הדבר הזה, שאני עוד לא לגמרי יודעת מה הוא, בדרכי שלי. נדמה לי שהמסע שלי רק התחיל.
החלה ההרשמה למסע מאגמה צ'אלנג' לארמניה ודרך המשי
בשיתוף מאגמה
לפנייה לכתב/ת 
