חצי גמר האירוויזיון: היה שווה לחכות
אז נכון שהתיירים לא באו ורוב השירים היו די פח, אבל מי שישב בבית וצפה בחצי גמר האירוויזיון הרגיש שפעם ב-20 שנה גם אנחנו יודעים להרים שואו. ותודה לדנה אינטרנשיונל על הטאץ' הערכי
"לייב פרום תל אביב" הכריז ארז טל וסגר את מה שהרגיש כמו השנה הארוכה בהיסטוריה. 12 חודשים של הכנות, תככים, מזימות ואכילת ראש בכפית ממש קטנה הגיעו לסיומן. אמנם המטוסים עם התיירים לא קרעו את השמיים, אבל הציפיות בהחלט נסקו עד מעל לעננים. אירוויזיון 2019 לא אמור לתת פייט לשניים הקודמים שהתקיימו בישראל, פשוט כי חוץ מהשם - שום דבר אינו כשהיה. זה כבר מזמן לא ערב אחד של להיטי טראש ותלבושות מוגזמות: זו חתיכת מפלצת.
גודל האתגר ניכר מכל פריים. אחרי ההצדעה של נטע ברזילי לעצמה, הפציעו ארבעת המנחים כשהם חמושים בחיוכים הכי נוצצים שיש באמתחתם – ותסמכו על הארסנל של אסי עזר - וניסו לשדר שליטה בסיטואציה שרק מתבקש לחטוף בה התקף חרדה. כשטל פצח בצרפתית, נדמה היה שזה יקרה אפילו מוקדם מהצפוי.
בתום הדיאלוג הקצר ובדיחות הקרש המתוסרטות, אפשר היה להבין את כיוון הרוח: הדוז פואה יילך ללוסי איוב, שהפגינה כריזמה וסטאר קוואליטי שהספיק בשביל כל אירופה (ואוסטרליה!). בנוסף, הציוות שלה עם עזר היה מדויק וכייפי, ואולי נמצא התחליף למקרה שהזוגיות עם רותם סלע תצא לחופשה המיוחלת. לעומתם, טל התקשה להשתלב באווירת הביזאר המסורתית. הוא אכן נחווה בתור דמות המבוגר האחראי בחבורה, רק לא במובן החיובי של המושג. רפאלי השקיעה והתאמצה, אבל כרגיל משהו בהופעתה נותר מלאכותי ומאולץ.
אבל עם כל הכבוד למלאכת ההגשה המסובכת, האירוויזיון הוא קודם כל ספקטקל טלוויזיוני שחייב להיראות פגז, אחרת עוד נשים לב כמה המוזיקה גרועה. למרבה השמחה, הכוחות היצירתיים מאחורי הפקת הענק הפנימו את העיקרון הזה עד הסוף: הבמה התפוצצה מרוב אורות וצבעים; הגלויות של המשלחות הבליטו לטובה אפילו את "הרובע הפיננסי" של רמת גן; והבימוי המוקפד הצליח לשדרג גם את התמוהים שבשירים.
וכאלה לא חסרו, כמובן. עם כל הדקדוקים והאיסורים של איגוד השידור האירופי, קצת מפתיע שלעלות לבמה יחף זה כן לגיטימי. מנגד, צבא הגברים של גיאורגיה נתן תחושה שהוא בדיוק חזר מהקרב על מעלה-מלך בפרק האחרון של "משחקי הכס". הביצוע האיסלנדי המדובר עבר ללא פרובוקציות, אלא אם הכוונה הייתה לביזוי המובהק של מורשת דפש מוד.
הצופים הישראלים הופקדו בידיים של הפרשנים ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, שדפקו פאנצ'ים בקצב סביר, אם כי לא אחיד. ההומור היה לא רע, אבל גם לא התרומם לגבהים המוכרים של הצמד. מצד שני, כשהמחזה כה מגוחך – וואט דה פאק, פורטוגל, וואט דה פאק - אולי אין צורך בעוד גרזן.
בהיעדר בשורה כלשהי מטעם המתמודדים והמתמודדות, הייתה זו ההופעה של דנה אינטרנשיונל שהעניקה טאץ' של ערך מוסף: עזר, נרגש באמת, הציג אותה כאייקון של גאווה, ששינתה את חייהם של אינספור בני אדם, והוא ביניהם. השיר, קאבר ל-Just The Way You Are של ברונו מארס, בוצע תוך התמקדות בזוגות שונים בקהל – הומואים וסטרייטים - שהתנשקו לעיניהם של מיליוני הצופים מסביב לגלובוס. במאבק המתנהל בין שמרנות לליברליות בישראל, גם זו אמירה עם משמעות.
אובדן הפרופורציות בישראל לקראת האירוויזיון התרחש מתוך הרגל, אבל גם מתוך תקווה שישרה עלינו מעט מהנורמליות המבורכת של מעמד בינלאומי שאינו קשור לפוליטיקה. אז אולי התיירים לא באו ורוב השירים היו די פח, אבל מי שישב בבית יכול היה להרגיש למשך שעתיים וחצי: פעם ב-20 שנה יודעים להרים פה שואו.
