הכישלון החמישי
מלחמת סחר עם סין, הפיכה כושלת בוונצואלה, ניסויי טילים בפיונגיאנג – ותופי מלחמה באיראן: טראמפ חלם על נובל, אבל מסובך בכל החזיתות. עכשיו באה "תוכנית המאה", ואין סיבה לציפיות
קשה להניח שדונלד טראמפ קרא את הסכם הגרעין שעליו חתמו המעצמות עם איראן ב-2015. יש בו 150 עמודים, והנשיא האמריקני מתקשה לשרוד אפילו טקסט שאורכו שני דפים. לא ברור גם עד כמה התעמק ביתרונות שנותן הסכם זה לישראל ולעולם החופשי בהתחשב בכך שהוא מכפיף את מתקני הגרעין של איראן לבקרה ולפיקוח בינלאומי בכל רגע נתון.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שעכשיו, אחרי שפשט את מדיו, מרגיש חופשי יותר להתבטא בנושא, מתח השבוע בהרצאה בוושינגטון ביקורת, גם אם בעדינות, על כך שארה"ב פרשה מההסכם, בעידודם הרב של ממשלת ישראל והעומד בראשה. "הסכם הגרעין אִפשר לישראל להפנות משאבים למטרות אחרות", הסביר, וציין בין השאר עד כמה שיפרה ישראל את מצבה לקראת האפשרות של מלחמה עם חיזבאללה. "מלחמה נוספת בלבנון תהיה קשה לעורף הישראלי, אבל בלתי אפשרית עבור חיזבאללה, שישלם מחיר כבד. לישראל יש היום עליונות מודיעינית ויכולת טובה להגן על עצמה מפני מרקטות וטילים, והמטרה תושג מהר וטוב יותר מאשר במלחמה הקודמת".
זו כמובן רק זווית אחת: טראמפ הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין יותר בשביל למלא הבטחת בחירות, בשביל לעשות "נה-בעין" לאובמה. זה חלק מהאובססיה של טראמפ לבטל את כל הישגי קודמו ולהוכיח שהוא יכול לעשות הכול טוב, חזק ונוצץ יותר, ובעיקר – בלי להיראות רכרוכי, כפי שהוא תופש את אובמה. טראמפ טען שהאיראנים עוד יזחלו על ארבע כדי להגיע איתו להסכם חדש, ושהוא יגבש הסכם טוב פי כמה מזה שהשיג אובמה, הסכם שאותו כינה "ההסכם הגרוע בהיסטוריה".
לאן כל זה הביא אותו? למצב נפיץ במפרץ הפרסי: אחרי שהבטיח לסיים את המלחמות ולהחזיר את כל החיילים הביתה, ניצבת עתה ארה"ב במצב שבו כולם מכים בתופי המלחמה במפרץ. וושינגטון שיגרה לאזור את נושאת המטוסים אברהם לינקולן, כמה מפציצים כבדים מדגם בי-52, ספינות מלחמה ואוניות קרב אמפיביות, ובהוראתו של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון הכין הפנטגון תכנית גרנדיוזית לשליחת מאה ועשרים אלף חיילים אמריקנים לאזור, כשברקע מידע מודיעיני שלפיו איראן מתכוונת לפגוע במטרות אמריקניות שם. לדיפלומטים שלה בעיראק שנוכחותם במדינה אינה הכרחית הורתה ארה"ב לעזוב מיד, בשל חשש קונקרטי לכאורה לפיגועים.
אלף דרכים לדבּר
האיראנים לא טומנים ידם בצלחת. הם מכאיבים לטראמפ ולעולם החופשי במקום שבו הכי כואב להם – הנפט. ארבעה כלי שיט, בהם שתי מכליות נפט סעודיות, הותקפו בפעולת חבלה בנמל באיחוד האמירויות, ולפי הערכות אמריקניות ראשוניות מדובר בעבודה איראנית. במצב מתוח שכזה, גם אם כל הצדדים אינם באמת מתכוונים לצאת למלחמה כוללת, כל טעות או אי הבנה יכולים להבעיר את האזור.
מספיק שחייל איראני יפלוט כדור או פגז לעבר ספינה אמריקנית, והאזור יבער. מה עוד, שבסביבת טראמפ יש מי שמחרחרים לו מלחמה: היועץ ג'ון בולטון ניסה גם בתקופת הנשיא ג'ורג' בוש הבן לגרור את ארה"ב למלחמה נגד איראן, ונבלם. עתה הוא מנסה שוב, בכל העוצמה, ומקורות בבית הלבן טוענים כי הוא רוצה להביא להחלפת שלטון בטהרן. אם הוא מתכוון לעשות את זה לפי המודל שניסתה לאחרונה ארה"ב בוונצואלה, המהלך נידון לכישלון מהדהד.
ישראל בינתיים לא בתמונה, לפחות לא בפומבי, אבל במקרה של התלקחות צבאית גם היא יכולה להיות מטרה לכוחות האיראניים. אתמול הצהיר מפקד משמרות המהפכה שאיראן נמצאת "בשיאו של עימות כולל עם האויב". טראמפ אמנם שלח לאיראנים דרך הנציגות השווייצרית את מספר הטלפון הישיר שלו והאיץ בנשיא חסן רוחאני לצלצל אליו כדי לדבר ולהגיע להסכם, אבל גם זה היה בסופו של דבר מהלך למראית עין, צעד שמטרתו רק להבהיר שפניו אינם למלחמה. אם היה רוצה לדבר, הרי, יש אלף דרכים לעשות זאת.
וכשטראמפ מזעיף פנים לעבר איראן ושולח את כלי המלחמה שלו לאיים עליה, אין לו שום שיתוף פעולה מצד אירופה: מדינות אירופה נשארו בהסכם הגרעין עם טהרן, והן מסתייגות מהאופן שבו טראמפ מאיים צבאית עליה. לדעת אירופה, הדרך היחידה לבלום את שאיפותיה של איראן בתחום הגרעין היא להגיע להסכם כפי שהן עשו. טהרן טרם הודיעה שהיא פורשת מההסכם הקיים, אבל היא איימה לחזור להעשיר אורניום לרמה גבוהה, דבר שלא עשתה כבר כמה שנים.
לפני שטראמפ פרש מההסכם הזהירו אותו שזה מה שיקרה – שגם איראן יכולה לשבור את הכלים. בינתיים הוא חונק את האיראנים בסנקציות כלכליות מחמירות, והמצב הכלכלי בטהרן גרוע במיוחד, אבל זה רק מלכד את האיראנים מול "השטן הגדול", כפי שמכנים האייתוללות את ארה"ב, ומול "השטן הקטן", הכינוי שהם מדביקים לישראל.
יריקה בפרצוף
טראמפ, שכבר הקים את מטה הבחירות שלו לקראת ההתמודדות על כהונה שנייה כנשיא בעוד שנה וחצי, מנסה בכל כוחו להציג הישג מדיני רב רושם לעולם, משהו שיעמיד אותו בשורה אחת עם מנהיגים מהליגה הראשונה, אולי אפילו יביא לו פרס נובל. בינתיים הוא נחל כישלונות בארבע חזיתות: ונצואלה, סין, צפון קוריאה ואיראן.
אמנם המילה האחרונה טרם נאמרה באף אחת מהזירות הללו, אבל המצב גרוע משהיה קודם לכן: מנהיג האופוזיציה שבו תמוך טראמפ בניסיון ההפיכה בוונצואלה עדיין נמצא במחתרת, וההפיכה לא הושלמה; מול סין מתעצמת מלחמת הסחר, וטראמפ ובייג'ינג החליטו על העלאה דרמטית של המכסים על סחורות זו מזו, צעד שפוגע בחקלאים האמריקנים, אשר השוק הסיני יילך וייסגר בפניהם עתה; ובעניין צפון קוריאה טראמפ הגחיך את עצמו כשאחרי פגישתו הראשונה עם קים ג'ונג און צייץ ש"אפשר לישון בשקט, האיום הגרעיני הוסר", וחודשים אחר כך יצא לפגוש את קים שוב אף שהמודיעין האמריקני הזהיר אותו שזה לא המצב. רק רק בשבוע שעבר ערך קים ניסויים חדשים בטילים, יריקה בפרצופו של טראמפ, שכינה את הרודן האכזר "איש מוכשר וחביב, אדם שאפשר לסמוך עליו".
בחודש הבא ייצא טראמפ לפסגת ה-G20, שתתקיים לראשונה ביפן. הוא הודיע שבשולי הוועידה ייפגש עם נשיא סין, שי ג'ינפינג, כדי להציל בכל זאת את הסכם הסחר בין המדינות. משם ימשיך לדרום קוריאה כדי להסביר לסיאול מדוע בעצם לא הצליח עד כה להביא שום הישג מחברו קים.
קצת לפני הפסגה ביפן אמור טראמפ להציג את "תוכנית המאה", התוכנית שהכין חתנו ג'ארד קושנר לשלום בין ישראל לפלסטינים. אם לא תהיה דחייה נוספת, זה אמור לקרות אחרי הרמדאן ואחרי שתוקם ממשלה בישראל. אם זה ייראה כמו ארבע החזיתות שבהן טראמפ מסובך כעת טראמפ, אין ממש למה לצפות.
לפנייה לכתב/ת 
