"הוא היה הפורסט גאמפ של העיתונות"
דונלד טראמפ, סלבדור דאלי, יאסר ערפאת ואפילו מנחם בגין התראיינו אצל מייק וואלאס בתוכנית התחקירים "60 דקות". סרט תיעודי חדש שיוקרן בפסטיבל דוקאביב מתחקה אחר פועלו של המראיין הקשוח, שמגלם את סיפורה של העיתונות כולה ואת מצבה העגום כיום
עיתונאים, מטבעם, לא אמורים להיות נושא הכתבה. הם המסקרים ולא המסוקרים, ומטרתם הראשונית היא להביא את המידע ולא להיות המידע. ובכל זאת, במהלך ההיסטוריה היו עיתונאים שהפכו לאגדות חיות, השאירו חותם על התחום כולו ונעשו לאייקונים תרבותיים. כאלה הם למשל הנטר ס. תומפסון ("פחד ותיעוב בלאס וגאס") וטום וולף, מחלוצי "הניו ג'ורנליזם"; או בוב וודוורד וקרל ברנסטין מ"הוושינגטון פוסט" שחשפו את פרשת ווטרגייט. כמובן שיש עוד, אבל אל ענקים אלה אפשר לצרף גם את מייק וואלאס, העיתונאי המיתולוגי של תוכנית התחקירים "60 דקות" של רשת CBS, ומי שעיצב את פורמט הריאיון "אחד על אחד" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
במהלך חייו, וואלאס היהודי, שבכלל הגיע לתחום מעולם המשחק, ריאיין את הגדולים מכולם. מדונלד טראמפ הצעיר (כבר אז חזה שהוא יפנה לפוליטיקה) ועד פוטין; ממנהיגים ערביים כמו אייתוללה חומייני, יאסר ערפאת ומועמר קדאפי ועד כוכבי קולנוע כמו שירלי טמפל וקירק דאגלס. גם המנהיגים שלנו לא חמקו ממנו, ומנחם בגין, גולדה מאיר, משה דיין, ואפילו בנימין נתניהו התראיינו אצלו. כולם עברו תחת מבול השאלות הנוקבות של וואלאס, הרבה לפני שאנשי ציבור פחדו לדבר עם עיתונאים, שמקצוע העיתונות כולו היה תחת מתקפה ושהמושג פייק ניוז היה שגור בפינו.
סרט תיעודי חדש שיוקרן בקרוב בפסטיבל דוקאביב, "כאן מייק וואלאס" (ובהמשך ב-HOT8, ב-yesדוקו ובסטינגTV), מתחקה אחר פועלו וסיפור חייו. לא מדובר במבנה קלאסי של קולנוע דוקומנטרי שבו אנשים מדברים על המורשת של האדם, אלא בקטעי ארכיון שנערכו מחדש ומספרים גם את ההיסטוריה של העיתונות המשודרת וגם את סיפורו האישי של המגיש המיתולוגי, שסבל מדיכאונות רוב חייו, ניסה להתאבד, ושההתמסרות המוחלטת שלו לעבודה גבתה מחיר כבד מחייו האישיים.
באופן מפתיע, אף שהסרט עוסק באייקון תרבות אמריקני מובהק, הבמאי שלו הוא אבי בלקין (41), ישראלי שגדל בארץ, עשה פה סרט תיעודי אחד על נהר הירקון ("פתלתל") ועבר ללוס אנג'לס כדי להגשים את החלום הגדול. הוא הגיע לעיר המלאכים לפני כשנתיים וחצי בלי קשרים, אבל עם שני רעיונות בכיס: הראשון הוא סרט תיעודי על מייק וואלאס והשני - דוקו-פשע על עיירה קטנה במיזורי. "כאן מייק וואלאס" נחל הצלחה והוקרן בפסטיבל סאנדנס, וגם הפרויקט השני קורם עור וגידים ויוקרן כמיני סדרה ברשת AMC. "לא הגעתי סתם לנסות את מזלי, היו לי שני רעיונות מפותחים עם טריטמנט וטריילר", הוא אומר בריאיון ל-ynet.
לא חששת לעשות סרט תיעודי על דמות כל כך אמריקנית?
"לא. אני מרגיש שכולנו גדלנו על תרבות אמריקנית. אני צורך טלוויזיה וקולנוע מילדות, אז לא הרגשתי שאני עושה משהו שאני לא מבין בו. יש גם משהו אוניברסלי מאוד בסיפורים, זה לא שמייק וואלאס שונה מאנשים אחרים - כולנו דומים בסופו של דבר, בפחדים, בחוסר הביטחון ובאמביציה".
למה דווקא הוא?
"כבר בתקופה ההיא, אפילו שזה היה לפני שטראמפ נבחר, הייתה תחושה שהעיתונות במצב קשה מאוד. אני תמיד מחפש סיפורי בראשית, במקרה של וואלאס שאלתי את עצמי איך העיתונות המשודרת הגיעה למצב שהיא נמצאת בו היום. חיפשתי סיפור קטן שדרכו אוכל לספר את הסיפור הגדול, ומייק וואלאס הוא כמו הפורסט גאמפ של העיתונות. הוא היה בכל הצמתים והנקודות".
אחרי שבלקין קיבל אור ירוק להתחיל לעבוד על הסרט הוא פנה לרשת CBS כדי להוציא את ממנה את כל חומרי הריאיונות, גם כאלה שלא שודרו מעולם. "הם פתחו בפנינו בפעם הראשונה בהיסטוריה את הארכיון של החומרים. במקרה של מייק, 70 אחוז מהחומר לא נראה קודם, על כל ריאיון ששודר היו שש שעות של חומרי גלם. במקור רציתי לעשות סרט שבו מייק וואלאס מראיין את עצמו, אבל הוא מת. אז תמללתי את כל הראיונות שהוא נתן בחייו כמרואיין והתחלתי לחפש מקומות שבהם הוא שאל שאלות שחושפות את התת מודע שלו ואת האישיות שלו".
התוצאה כאמור מעניינת מאוד, ומדובר בעצם בריאיונות שנערכו צלובים: באחד הרגעים למשל, וואלאס, שהיה נשוי ארבע פעמים, נשאל בריאיון כמה פעמים היה נשוי. הוא מסרב לענות על השאלה ואינו מבין מדוע היא רלוונטית. מיד אחר כך בלקין מציג קטע ובו וואלאס שואל את לארי קינג את אותה שאלה בדיוק (קינג עצמו היה נשוי חמש פעמים).
אחרי שצפית בכל החומרים, מה הכי הפתיע אותך?
"הסיפור האישי שלו הפתיע אותי מאוד. אנחנו רואים על המסך מישהו בלתי מנוצח וחסר פחד. ואז אתה מתחיל לגלות את הסיפור שלו מאחורי הקלעים, ואתה רואה שהוא ניסה להתאבד, שסבל מדיכאון קליני מתמשך. היה לו חוסר ביטחון מושרש בתוכו כי הוא הגיע למקצוע הזה לא דרך הרווארד או משהו כזה, אלא דרך עסקי השעשועים. תחושת הנחיתות הזאת גרמה לו לעבוד קשה מאוד.
"הדבר השני היה המקצוענות שלו. יש ריאיון שלו עם פוטין, שש שעות שהוא נותן לו אגרופים בפרצוף. זה מטורף, והוא היה אז בן 87. מדהים לראות את זה. יש לו יכולת להגיע למהות של המרואיין בשאלה אחת. לא ראיתי מראיינים טובים ממנו. הוא המציא את הנוסחה, את הצורה שבה אנחנו מסתכלים על ראיונות היום".
אנשים פחדו להתראיין אצלו, ובצדק.
"נכון, ומצד שני הם גם רצו. מייק תמיד אמר שהוא מסתכל על ריאיון כקרב אגרוף בין שני מוחות. ולדעתו אנשים נהנו מזה - מההזדמנות לבוא מול האלוף הזה ואולי לנצח אותו. אבל הסרט חושף גם את השינוי בתרבות הריאיונות. היום יש הרבה יח"צ והם הרבה יותר שטחיים, כולם הרבה יותר מפחדים".
עד שהמרואיינים היום כבר כמעט לא מנדבים מידע.
"יש כתבה מרתקת שהוא עשה ב-1989 שנקראת 'מצלמה מתה'. הוא בעצם הולך וחושף קורסים חדשים שמלמדים אנשים איך להתמודד עם מייק וואלאס, כאשר המטרה היא ללמד אנשים איך להתמודד עם שאלות קשות. הוא ממש שינה את השיח, בהתחלה אנשים לא הבינו שיוצא יותר מדי מידע בריאיונות שלו, שהם חושפים יותר מדי".
"אני חושב שכן. הוא היה חריג והוא היה כמו כוכב קולנוע. אין כתב חדשות שמתקרב אליו בכריזמה ובנוכחות. מצד שני אולי את צודקת - ג'ורג' בוש הבן היה הנשיא הראשון שסירב להתראיין אצלו אחרי לא יודע כמה נשיאים שעברו אצלו. גם לא בטוח שטראמפ היה מוכן להתראיין אצלו היום".
אתה יודע מי עוד היה מתנגד?
"ביבי. ברור, זו אפילו לא שאלה. אגב, יש ריאיון איתו דרך וידאו או משהו כזה, מתחילת שנות ה-90".
משהו מעניין?
"כן, כי זה תמיד מעניין לראות את מייק וואלאס. אבל בעצם ביבי הודף שאלות ומסיט אותן, זה כבר היה בתקופה שאנשים ידעו כיצד להתחמק משאלות קשות".
הוא ריאיין המון ישראלים, אבל לא הכנסת אותם לסרט.
"שני הנושאים שמייק היה הכי גאה בהם הם המזרח התיכון והטיפול שלו בגזענות. והיו קטעים על המזרח התיכון שאפשר היה למות מהם, נגיד היה לו ריאיון עם משה דיין על ג'יפ. אבל בסופו של דבר כשאתה עושה סרט אתה בוחר זווית מסוימת שדרכה תספר את הסיפור, והסיפור היה העיתונות המשודרת. אז לא יכולתי להכניס את המזרח התיכון רק כי אני ישראלי".
לצד ההערכה הרבה שוואלאס זכה לה, הייתה גם ביקורת כלפיו שבסך הכול מדובר בפרובוקטור שלא מפחד לשאול שאלות נוקבות. הסרט מתחיל בריאיון של וואלאס עם המגיש השמרני ביל או'ריילי, שפוטר לפני שנתיים מרשת פוקס אחרי תלונות רבות בגין הטרדה מינית. או'ריילי התראיין אצל וואלאס ב-2007 וטען בפניו שהוא פשוט ממשיך דרכו.
וולאס נחשב לקונטרה של הפייק ניוז, ואז או'ריילי אומר לו שהם אותו הדבר.
"כל מהפכה מתחילה מכוונות טובות ואז מאבדת את הכיוון שלה כשמתחילים לחקות אותה. וזה מה שקרה פה - או'ריילי הוא אחד החקיינים הגדולים של מייק. בתרבות של היום אנחנו רואים נטייה גדולה לכיוון הסנסציוני, למקום שבו יותר חשוב להביע דעה ולא לשאול שאלות. ומייק, בריאיון הזה שארך שש שעות, ניהל איתו שיחה מאוד נוקבת על ההבדלים ביניהם. הוא אמר שאו'ריילי בעצם נותן הרצאה, הוא לא מראיין מישהו אלא מחפש אישור לדעות שלו.
"זה משהו שקורה היום בטלוויזיה. פעם אנשים ראו חדשות כדי לפתוח אופקים, והיום כדי לקבל אישור שהם צודקים. אנחנו רואים את זה גם מהכיוון של פוקס ניוז וגם מהכיוון של ג'ון אוליבר. במובן מסוים העיתונות הפכה למשהו שמביע דעה מאוד לא אובייקטיבית, בניגוד לעיתונות מפעם שרק חיפשה כיצד להעביר מידע לציבור".
ומה לגבי הטענות שהוא פשוט היה פרובוקטור?
"בסופו של דבר הוא היה השינוי. הוא התחיל את הימים של הטלוויזיה. ברגע שהטלוויזיה נכנסה למשחק החדשות, המדיום נהפך למסחרי. מייק וואלאס, שללא ספק הזיז את המחט לכיוון יותר בידורי, עדיין הלב והמחשבה שלו היו במקום הנכון. הוא אמר את זה תמיד, 'אני הופך את זה לשואו כי אני רוצה שהצופים יבינו שיש פה סיפור חשוב'. אבל עדיין היו לו ערכים עיתונאיים בלתי מתפשרים, הוא ראה את העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה".
