ביקורת סרט - "ג'ון וויק: פראבלום": קיאנו ריבס לא משתפר, רק משתכלל
אין טעם לדבר על העלילה של הסרט השלישי בסדרה, פשוט כי היא לא קיימת. אבל זה בכלל לא משנה, כי מי שהולך לסרט, מצפה לסצנות אקשן מרשימות, אותן ימצא בשפע. אותן ואת האלי ברי
ב"ג'ון וויק" (2014) הגיבור (קיאנו ריבס, כמובן) גבה את חייהם של 77 אנשים. הוא עשה זאת כנקמה על חיסול גורת הביגל שגידל ושהייתה מזכרת מאשתו זצ"ל. הגיוני. ב"ג'ון וויק: פרק 2" (2017) יש לגיבור מחויבות מקצועית למאפיונר איטלקי שמסתיימת בהתהפכות עליו. עוד 128 גופות נוספו לרשימה. ב"ג'ון וויק: פראבלום" (John Wick: Chapter 3 – Parabellum) הגיבור מתעלה על הישגיו הקודמים ומחסל לפחות עוד 200 אנשים. לקהל החווה עוררות מינית ביחס ישיר למידת הקטל, לא יכולה להיות המלצה משכנעת יותר לצפות בסרט.
המעבר בין שלושת הפרקים הוא כמו מעבר בין שלוש דרגות קושי באותו משחק מחשב. הצופים מוזמנים ל-131 דקות של מסך שבו שולט גיימר רב אמן המבצע את כל המשחק ללא פסילה אחת. המשחק מאוד צבעוני ועשיר מבחינה חזותית, אבל זו עדיין חוויה של תנועה מתמדת תוך חיסול מושלם שלא אנו שולטים בה. וזה בהחלט יכול לייגע.
יותר מאשר ניסיון לחדש, הפרק השלישי משכלל אלמנטים וויזואליים שהופיעו בסרטים הקודמים. כך, לדוגמא, סצנת הקרב בהיכל המראות הצבעוני מ"פרק 2" משודרג לחלל פאר במלון קונטיננטל שיהפוך לזירה לעימות הגדול של הסרט. הקרבות, בסגנון האופייני לסדרה, המצולמים ממרחק ובמשך יחסית ארוך – כך שניתן לחוות את הפיזיות של האלימות (לא שאין תועפות של אפקטים ממוחשבים לתגבור "ריאליזם" זה). רמת המורכבות הטכנית גבוהה מזו של הסרטים הקודמים אך מה שקרטע בהם - ממשיך לקרטע.
העלילה מוסיפה כמה פרטי מידע מעורפלים במתכוון ולא באמת חשובים על "המיתולוגיה" של עולם הצללים בו פועל וויק. "השולחן הגבוה", מועדון רב לאומי של פושעי-על, הוא הכוח השולט בעולם המוצג בסדרה. לא עולם תחתון רגיל אלא מעין מציאות מקבילה בעלת מערכת חוקים משלה ושלל אלוזיות "מיתולוגיות". מלון קונטיננטל, בבעלותו של וינסנט (איאן מק'שיין), הוא הסניף הניו יורקי של מוסדות שבהם אנשי הצללים יכולים לשהות אך אסור להם, בסכנת עונש מוות, לבצע פעולות חיסול בשטחו. התשלום המתבצע במטבעות זהב מרפרר לתשלום במיתולוגיה היוונית לכארון, משיט המעבורת המובילה את המתים לצדו השני של נהר האכרון. לא מפתיע שכארון (לאנס רידיק) הוא גם שמו של הקונסיירג' במלון קונטיננטל.
צ'אד סטהלסקי ודייוויד לייטץ, שני הבמאים של "ג'ון וויק", הגיעו מתחום הפעלולים. באופן ספציפי ומהותי הם עבדו על סרטי המטריקס של האחיות וושובסקי ושם גם נוצרה ההיכרות עם ריבס שממנה נולדה הסדרה הנוכחית. את הפרק השני והשלישי סטהלסקי כבר ביים לבדו (לייטץ פיתח קריירה משגשגת יותר שכוללת את "דדפול 2" ובאוגוסט הקרוב את "הובס ושואו" – הספינאוף של סדרת "מהיר ועצבני").
הקשר בין סדרת סרטי המטריקס וסדרת ג'ון וויק חורג מההקשרים הביוגרפיים של היוצרים. חזרתו של וויק בסרט הראשון לעולם הפשע מוצגת, הן בשינוי הסגנוני של העולם המוצג כמו גם בחוקיות האלטרנטיבית של עולם זה, כמקבילה לכניסה של ניאו למטריקס. אותו סוג של רמיזות מיתיות בשמות הדמויות שמתחתיהן מתיימרת להיות משמעות עמוקה. רמיזות וויזואליות לרגעים ב"המטריקס" (הגלולה האדומה והכחולה) ולמשפטים ספציפיים שניאו אמר. שלא לדבר על הסצנה שהייתה בסרט הקודם שבה עוצר וינסטון את כל תנועת בני האדם ברחוב. רגע שלא יכול אלא להזכיר את סצנת האישה בשמלה האדומה בתוכנת הלמידה של המטריקס. ואם כל זה לא היה מספיק, הסרט הקודם גם שילב, באלתור של הרגע האחרון, את מורפיאוס (לורנס פישבורן) בכבודו ובעצמו בתפקיד מלך הקבצנים של העולם התחתון. בפרק השלישי התפקיד של פישבורן ושילובו ב"מיתולוגיה" משמעותי הרבה יותר.
עוד ביקורות סרטים:
האם זה סוג של חיקוי לבית הספר בו למד הבמאי? מחווה שמצביעה על הערכה? או אולי מעין קרס ללכידת גיקים שיהגגו תזות קונספירטיביות שיחברו בין עולם הבדיה של המטריקס לזה של ג'ון וויק. לאחיות וושובסקי הייתה יומרה מבוססת יותר לעומק. סטהלסקי, והתסריטאי הקבוע של הסדרה דרק קולסטאד (כאן משתף פעולה עם עוד שלושה תסריטאים), מתעניינים אך ורק ביצירת קולב שעליו ניתן לתלות כמה שיותר סצנות אקשן מסוגננות.
העלילה ממשיכה זמן קצר לאחר הנקודה שבה הסתיים הסרט הקודם. פעולותיו של וויק הביאו להפיכתו למנודה בעולם הצללים ועכשיו יש פרס של 14 מיליון דולר על ראשו. כל המחסלים בעולם הצללים עכשיו אחריו. כמובן שהמונח "נידוי" מרמז על מובן דתי, ואם כבר דתי שיהיה זה הכינוי הלטיני המתגלגל שוב ושוב בפי הדמויות: וויק הוא excommunicatio. מכיוון שאין דבר שיכול לשרת פוזת יומרה טוב יותר מלטינית, מובן שאין זה המושג היחידי בשפה זו בסרט. פראבלום (Parabellum) הוא לא רק סוג של תת מקלע ("רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם" כתב חיים גורי) אלא para bellum "ייכון למלחמה" בלטינית (מתוך המשפט "הרוצה שלום, ייכון למלחמה"). עם קילוף שכבות החוכמולוגיה המשמעות הפשוטה היא שכולם רוצים לחסל את הגיבור, וגם אלו שבעדו יהיו בסכנה אם ינסו לעזור לו. וכן, זו הולכת להיות מלחמה. הרבה רעים יחטפו כדורים מטווח אפס, סכינים יחתכו, ידקרו, ישסעו איברים בפירוט גרפי. הסרט חולב את דירוג ה-R שלו עד הסוף.
חוץ מאקדחים, צורת התקשורת המועדפת על ג'ון וויק עם העולם, יש גם סכינים (סצנת אקשן מוצלחת במיוחד שסחטה קריאות התפעלות מהקהל) ואופנועים (גם אחלה), סוסים בועטים, וכלבי רועה בלגי צייתניים. במחלקת בני האדם יש ענק (ה-2.21 מ' של הכדורסלן הסרבי בובאן מריאנוביץ' במעין וריאציה על ההופעה של קארים עבדול ג'אבר ב"משחק המוות" של ברוס לי), מאלזים עצבניים (אומני ה"פנקאק סילאט" יאיאן רוהיאן ו-ססף אריף ראהמן מ"הפשיטה 2"), ומחסל העל "זירו" (מארק דקאסקוס). השחקנים שחוזרים מהפרקים הקודמים מתוגברים בשלל הופעות בכורה בסדרה: אנג'ליקה יוסטון כחברה ב"שולחן הגבוה" שיש לה היכרות קודמת עם וויק, סעיד טאמאגורי, כחבר נוסף של "השולחן" המופיע בחלק של הסרט המתרחש במדבר סהרה, אסיה קייט דילון בתפקיד בוררת מטעם "השולחן", ובעיקר האלי ברי כמחסלת סופיה, מכרה וקולגה של וויק שמרבה להשתמש בכלבים בעבודתה.
אין צורך לתאר את העלילה, כי אין ממש עלילה, ולכן גם לא ניתן לספיילר אותה. מנסים לחסל את וויק והוא מחסל את מי שמנסה. העלילה כל כך מיותרת עד שיש מהלך של שעה שאותו ניתן היה לחתוך החוצה כפי שהוא, והסרט היה נותר ברור באותה מידה. חרף הדלות העלילתית, בניית הדמויות השטוחות והפוזה המתחכמת, עובר חובבי הסדרה "ג'ון וויק: פראבלום" יישפט רק על סמך סצנות האקשן המרשימות המצויות בו בשפע.
