יום שלישי שעות אחר הצהריים המאוחרות, נראה שהקיץ עושה את דרכו לכאן ומחליט להשאר, מזג האוויר נעים בחוץ עושה לי חשק להסתובב בעיר ולשבת בפארק לקרוא איזה ספר טוב ולהנות מקרניה האחרונות של השמש המלטפת והנעימה.

הטלפון שבכיסי רוטט, על הצג אני מזהה שזה דניאל בצד השני של הקו.

״אני מחכה לך כבר 20 דקות הכרטיסים אצלי, מה קורה אתה מגיע?״, מגיע לאן?, ״לסינימטק יש הקרנה מיוחדת לקראת פסטיבל הסרטים שיהיה בניו יורק רכשתי לנו כרטיס לסרט מעולה שאני בטוח שתאהב״

המחשבות על בילוי בפארק נמוגו כלעומת שבאו, מצטער שכחתי מזה לגמרי,

״טוב, אז עכשיו שאתה כבר יודע, אתה מגיע?״

כן, אני לא רחוק ויכול להגיע תוך כמה דקות.

כעבור זמן קצר פגשתי את דניאל ומצאתי את עצמי בלובי המרווח של הסינימטק, מקבל הסבר לגבי פסטיבל הסרטים שייתקיים ועל החשיבות של נוכחות של יוצרים ישראלים בניו יורק, ועל פריצת הדרך המדהימה שהקולנע הישראלי עשה בעשור האחרון.

נכנסו לאולם ההקרנה שהיה מלא עד אפס מקום. "אתה רואה אמרתי לך שזה סרט טוב, אין מקום באולם".

לא זוכר שבישראל שהלכתי לבית הקולנוע, וראיתי את האולם מלא עד אפס מקום.המחזה הציף אותי ברגש של גאווה כמי ששייך לקהילה הישראלית בני יורק.

על מה הסרט?, ״תראה בעצמך״

בתום ההקרנה הוא פונה אלי ״נו מה אתה אומר?״

אני חושב שזה היה סרט מעניין ויש כאן כמה פריצות דרך של כל אחת מהדמויות בדרכה שלה.

״באמת? אני לא מצליח להבין איך אתה חושב, ראיתי פריצת דרך רק של הגיבורה הראשית בסרט״

מתי פריצת דרך מתרחשת לדעתך?

״כשעושים משהו שלא רגילים לעשות״, זה נכון באופן חלקי, ההגדרה היותר מקובלת היא לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי ואם בוחנים את הסרט אפשר לראות שיש לא מעט אנשים בסרט שעשו את הבלתי אפשרי לאפשרי.

על הסרט בקצה המזלג: זוג צעיר מחליט לעבור מהעיר הגדולה תל אביב ליישוב קהילתי בגליל, בעקבות ירושה שיערה מקבלת מהוריה הזוג הצעיר יכול להרשות לעצמו לבנות בית פרטי שצופה לנוף עוצר נשימה של הגליל הירוק והיפה של ישראל.

הבעל גילי הוא כותב תסריטים, מסתבר כטיפוס פאסיבי, הוא לא בטוח ביכולת שלו להצליח, זה זמן רב שהוא כותב ולא שולח את החומרים לפרסום.

יערה הסבה את עיסוקה בתחום האומנות לריפוי בעיסוק ונראית דמות דומיננטית בקשר.

מתחילת הסרט נראה שכל התהליך של בניית בנית מאוד מורכב לזוג הזה, מבחינתם יש הרבה מאוד החלטות לקבל החל מאיזה חומרים לבנות את הבית ואיפה יהיו החדרים החלונות וכו'.

הסרט מתאר באופן יוצא מן הכלל כיצד קשר שהיה חזק ומלא בתשוקה, הולך ומתפוגג במהלך בניית הבית.

מסתבר שבני הזוג מתנהלים מתוך תוכן ובעקבות כל תהליך הבניה הם שכחו בעצם למה הם בונים את הבית הזה. הם מתווכחים כמעט על כל דבר עד שבסוף לאף אחד כבר לא ממש משנה מה יהיה, כמו איזה ריצוף או גודל החלון, נראה שהם כמעט הפסיקו לדבר. בסופו של דבר משהו נשבר, הזוג מתעשת וחוזר לעצמו ומבין שכל המאמץ הזה לא היה שווה את הזוגיות שלהם. הם חוזרים לעצמם ולקשר המיוחד שהיה להם ומחליטים לעשות מעשה.

אני לא רוצה להרוס את הסרט למי שלא ראה ומזמין אתכם לראות את הסרט המרתק שעשוי לשמש הזדמנות מעולה לרבים מאיתנו, להסתכל ולבחון מהי האמת המוחלטת שלי, זו שבגינה מוכנים לוותר לפעמים על הכל. כמה פעמים שמענו על בני זוג או אחים שאינם מדברים זה עם זה, שכל אחד חי בתוך ה"אמת" האישית שלו, ואילו מחירים עשויים לשלם בעקבות האחיזה הבלתי מתפשרת באותה "אמת".

מעבר לאותה "אמת", אני מזמין אתכם להסתכל על הסרט ברמת הקשר ותוכן. הכוונה במקרה הזה, שרבים מאיתנו נופלים למקום של התוכן ושוכחים את ההקשר.

הקשר זה מושג רחב שבדרך כלל לכולם יש הסכמה עליו, לדוגמא ניקח פרי רימון כמעט כולם יגידו שרימון הוא עגול ויש לו כתר והוא אחד משבעת המינים, אני מדבר על הרימון ברמת ההקשר. שאני פותח את הרימון ורואה גרגירים, כאן "נכנסתי" לתוך הרימון ונכנס לתוכן, מה שיקרה שחלק יסכימו שהגרגירים הם אדומים וחלק יגידו שהם ורודים או בורדו, חלק יגידו שהם מתוקים, חמוצים... שנכנסים לתוך תוכן של משהו יכולים פתאום לראות שיש הרבה דברים שלא בהכרח מסכימים עליהם. המיקוד במקום הזה יוצר קונפליקטים וניתוק.

רק כשעוברים מרמת התוכן לרמת ההקשר, יוצרים תקשורת מקרבת.

אם נבחר להסתכל על המקרה של הזוג בסרט, רמת ההקשר הייתה איכות מערכת יחסים והקשר החזק שלהם כבני זוג וחברים, ברגע שהם איפשרו לעצמם להתבונן לתוך המקום ולהבין שזה המקום שאליו הם מתחברים ולא למקום של איזה מרצפות או איזה גודל חלון השינוי נוצר.

תבחנו את מערכות היחסים שלכם עם היקרים שלכם ותבדקו עד כמה אתם מתקשרים ברמת התוכן ועד כמה ברמת ההקשר ותתקנו בהתאם.