אל תצפי שבעלך יהפוך לליאור סושרד
הנשים האלה אומרות לעצמן בלב, "הוא מכיר אותי, הוא צריך להרגיש אותי עכשיו ולדעת שעובר עליי משהו". אלא שלפי כל הסטטיסטיקות שלא באמת נעשו, ידוע שגברים לא קוראים מחשבות, בטח לא של נשים
אני שוכבת במיטה הזוגית מול הטלוויזיה, בוהה במרקע בלי שמץ של תזוזה, מנסה להירגע מסוף השבוע הארוך עם הבנות והבעל. אני מרגישה כמו ניצולה מהסופה של דורותי בקנזס, מושלכת חסרת תודעה בארץ עוץ שלי אפופת הכריות והאסקפיזם. "מה קורה איתך? את בסדר? לא היית אמורה לצאת עכשיו לסדנה?", שואל אותי איש הפח שלי, שלא באמת משתוקק כעת למונולוג פסיכואנליטי על כמה נשבר לי להיות בבואה מעצבנת של אמא שלי, וכמה נמאס לי להתנהל כמו שורדת בהיסטריה מודחקת.
משבר גיל המעבר הסתיים בכתיבת רומן ארוטי
לפעמים אני מרגישה כאילו שאני חיה דקה מהפצצה, גרה בגטו של עצמי, אנה פרנק קטנה שמסתתרת בין שיפולי השמיכה לקמטי הסדין. "אני בסדר, סתם עייפה. הכול טוב", אני מתרצת לו את מצבי, מדמיינת איך כל המנגנונים אצלו מודיעים בזריזות של זק"א שהכול בסדר עם האישה ושאפשר להמשיך בתכניות שלנו להערב. אבל האמת היא שיותר משרציתי להעניק לשואל את האישור הנכסף, רציתי שפשוט יזוז לי מהמסך ויפסיק להסתיר לי. למזלי הוא נעלם במהירות הבזק אל הסלון, באותה מהירות שמאתיים שקלים נעלמים לי בקניון.
התוכנית הסתיימה לה כעבור שעה וחצי ואני נותרתי באותה תנוחה ועם אותה הבאסה, רק בלי הסמים הקלים מהמסך. ניסיתי בכל כוחי לגייס את יכולותיי הטלקינטיות ולשדר לאהובי שאני זקוקה לו. עצמתי את עיניי ושלחתי לו מסרים, קראתי לו, שיוועתי לשיחה עמוקה עם האחד שמכיר אותי, שחי איתי ושדואג לי.
בעודי נפעמת מהעובדה שהניסוי המדעי-רוחני לא צלח, עלתה בי התובנה שאנו הנשים מתחלקות לשתי קבוצות של תקשורת זוגית עם בן הזוג. האחת מורכבת מעובדות מע"צ חרוצות שחופרות ללא לאות ומסבירות ומנמקות לדחליל שמולן (שבכלל שם אותן על מיוט), וכל מה שעובר לו בראש כשהן מדברות זה, "וואו, אלוהים! חבל שהיא לא נמרצת ככה במיטה".
אותן נשים מתישהו יגיעו למסקנה שגברים לא מושפעים מדיבורים אלא ממעשים. במקרה כזה אני אומרת - במקום לברבר, לכי לאמבטיה, שימי מסקרה וליפסטיק, תנעלי עקבים, תגידי לו "הלכתי" וצאי הבית, לא משנה לאן. לכי למכולת ותקני במבה אפילו. העיקר שתעשי מעשה. מבטיחה לך שהוא כבר ידגום אותך בטלפון ויסמס כל 5 דקות "איפה את?"
תדרים בלתי ברורים והמשדרות בין הסדינים
הקבוצה השנייה היא קבוצת האורי-גלריות, אלו שעוסקות בתדרים בלתי ברורים, מסתכלות לגבר שלהן בעיניים ומנסות לגרום לו להפוך לליאור סושרד ברגע אחד. הנשים האלה אומרות לעצמן בלב, "הוא מכיר אותי, הוא צריך להרגיש אותי עכשיו ולדעת שעובר עליי משהו". אלא שלפי כל הסטטיסטיקות שלא באמת נעשו, ידוע שגברים לא קוראים מחשבות, בטח לא של נשים. וזה כולל גם את "המשדרות בין הסדינים". לצערי, הוא בחיים לא ידע לבד מה ה-waze הארוטי שלך אומר; אם צריך לקחת עכשיו ימינה או אם צריך להישאר בכיכר עוד 5 דקות ולהסתובב. העניין הוא שאם לא תתקשרי איתו באמת, הוא עוד יגיע ליעד לפנייך.
בעודי מהרהרת בתובנות החדשות אני קולטת שאני אפילו לא משתייכת לאחת מהקבוצות, אלא מקפצת בין שתיהן כמו ילדה יחפה על חוף ים עם חול חם ולוהט, מנסה להגיע למחצלת השפיות שלי ללא כוויות מיותרות. "איך אני יכול לפנק אותך מאמיל'ה?", הוא שואל כשהוא יוצא מהמקלחת מבסוט ונינוח, ללא שמץ של מושג על מה עובר לי במוח. "בא לי אבטיח, ממש בקטנה", אני אומרת ומשחררת אותו למשימה.
הרבה יותר קל לשלוח אותו לחתוך אבטיח מאשר לשים את האגו בצד ולהגיד לו שאני קצת מאוכזבת מעולמי, ושלפעמים בא לי לתלוש דף ממני ולהתחיל את עצמי מהתחלה. להגיד לו בוא אליי ותן לי חיבוק. בינתיים הוא חוזר אליי עם צלחת קטנה וחיוך של הקוסם מארץ עוץ. אני מתיישרת במיטה, מורידה את המשקפיים, מביטה בו ורואה את ההתלבטות שלו האם להתקרב אליי ולתת לי נשיקה או לתת לי ספייס בלי צו הרחקה. אני נוחתת חזרה בקנזס שלי, נטולת נעליים אדומות, מרגישה איך מוחי הקודח נרגע ואומרת לו פשוט - תודה.
