ביקורת סרט - "גם השמש היא כוכב": עשוי לרגש, אם עוד לא התבגרתם
עם תסריט לא מספיק טוב ודיאלוגים לא מעניינים במיוחד, סרט הנעורים של ריי רוסו-יאנג הוא מוצר בינוני המיועד אך ורק לקהל היעד הטבעי שלו. מזל שאפשר להתנחם בצילומים מחמיאים של ניו יורק
קהל היעד של עיבודים קולנועיים לספרי YA (בוגרים צעירים) מוגבל, בדרך כלל, לגילאי חטיבת הביניים. זה הגיל בו ניתן להתייחס ברצינות לעלילות הנעות בין הקטבים של רחמים עצמיים לתחושות התעלות, והתהדרות הגיבורים הצעירים בטוהר רגשותיהם. "גם השמש היא כוכב" (The Sun Is Also a Star), העיבוד לספר המצליח של ניקולה יון מ-2016 (יצא בישראל בכנרת, זמורה ביתן), עשוי לרגש את קהל היעד. לאלו הפחות מחוברים לנימי הנפש של ראשית גיל ההתבגרות, השטחיות והמופרכות של העלילה תהיה מכשול משמעותי.
מרבית העלילה מתרחשת במהלך יומיים שבהם לומדים שני אנשים צעירים להכיר ולהתאהב אחד בשני. הם שונים בעמדותיהם ובמוצאם האתני אך דומים ביפי מראם. כמקובל בסוג ספרים זה יש גורם חיצוני המאיים על המימוש העצמי של הגיבורים ו/או על אפשרות הקשר הרומנטי ביניהם. הפעם אין זו דיסטופיה של מבוגרים מניפולטיביים וחסרי לב (סדרות "משחקי הרעב", "מפוצלים", "הרץ במבוך" וכו') או מחלה ממארת ("אשמת הכוכבים", "אני ארל" ו"זו שעומדת למות" ועוד דוגמאות רבות) או אירוע מיסטי שבו אחת הדמויות מתנדנדת בין חיים ומוות ("אם אשאר", "לפני שאפול"). הפעם זו "המציאות", או ליתר דיוק, הקשחת הרדיפות אחר מהגרים בארה"ב של עידן טראמפ.
השחקנית הצעירה יארה שהידי (מסדרות הטלוויזיה "שחור-כזה", ו- (Grown-ish מגלמת את דמותה של נטשה "טשה" קינגסטון. נערה חובבת מדע וחשיבה רציונלית, מעריצה של קארל סייגן, שהייתה אמורה להיות בחיפוש אחר הקולג' בו תתחיל את השלב הבא של לימודיה. אבל היא בת למשפחת מהגרים לא חוקיים מג'מאייקה, ולמרות שארצות הברית היא הבית היחידי אותו היא מכירה, היא ומשפחתה אמורים להיות מגורשים ביום שלמחרת. תקוותה האחרונה תלויה בפגישה עם עורך הדין ג'רמי מרטינז (ג'ון לגוויזאמו) שאולי יצליח לבטל את רוע הגזירה.
הבחור אותו טשה עתידה לפגוש נקרא דניאל (צ'ארלס מלטון), בן למשפחת מהגרים (חוקית) מקוריאה. יש לו נפש חולמנית והוא כותב את שיריו במחברת אותה הוא לוקח לכל מקום. בחדר שלו יש ספרים של אמילי דיקנסון (רומנטיקן!) ופוסטר של טופאק שאקור (אבל לא חנון רכרוכי!). הוא בן הזקונים, התלמיד המצטיין, שהוריו מצפים שיהפוך לרופא למען כבוד המשפחה. באותו יום גורלי הוא צריך ללכת לפגישה עם נציג האוניברסיטה כדי להסביר לו מדוע הוא מעוניין במסלול הלימודים התובעני שלא הוא בחר לעצמו.
מה שמחבר בין שני בני המהגרים הם הכוכבים. היא רואה בהם את היופי של הידע המדעי, והוא רואה בהם דימוי המהדהד את רגשותיו. בנוסף יש כאן עניין של גורל. בבוקר יום הפגישה הוא כותב ביומנו את המילים "דאוס אקס מכינה", ותוך זמן קצר המושג יהדהד בעוצמה במהלכים העלילתיים המופרכים שיפגישו בין השנים – מספר פעמים במהלך הסרט. האם זו אירוניה עצמית שהמושג הנקשר לפתרון שרירותי וחיצוני למהלך העלילה יהיה הבסיס לקשר בין הדמויות? אולי. או כמו מרכיבים אחרים בסרט, ההסתמכות שלו על תמימותו המשוערת של קהל היעד.
לפני שהוא הולך לריאיון, דניאל מתעכב בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק. יחד עם חבר הוא משקיף מלמעלה על הרחבה המרכזית בה נעים אלפי אנשים לכיוונים שונים. לפתע ננעל מבטו על טשה שעומדת באמצע הרחבה ומסתכלת לעבר התקרה שעליה מצוירות מערכות הכוכבים. על גב הז'קט שלה רקום "דאוס אקס מכינה". זה, כמובן, צו הגורל שממנו לא ניתן להתעלם. דניאל מיד משתכנע שזו עומדת להיות האהבה של חייו, ולכן רץ לחפש אותה בכדי לעקוב אחריה. למרבה הפלא היום שלו לא עומד להסתיים בתחנת משטרה.
לאחר שהוא מציל את טשה מכמעט דריסה, הם מתחילים לדבר והוא מצליח לשכנע אותה לבלות איתו את הזמן שעומד לרשותה. בשיחה ביניהם הוא מבין שחשיבתה מבוססת המדע גורמת לה להיות סקפטית לגבי ממשותה של אהבה. הוא מצהיר שיגרום לה להתאהב בו תוך זמן קצר, וזאת מבלי שהוא יודע שזמנה בארה"ב קצוב. הבסיס לאסטרטגיה שלו הוא אותו טור ויראלי שהופיע ב-2015 בניו יורק טיימס ושהציע את השיטה לגרום לאנשים להתאהב (סדרת שאלות אינטימיות, המלווה בהתבוננות הדדית זה לעיני זו במשך כמה דקות). הטריק המתיישן במהירות הזה ילהיב צעירים שב-2015 טרם היו מודעים לקיומו של המין השני.
מפה לשם, וכצפוי, שני הצעירים מפתחים שיחה שהולכת ומתפתחת בעודם משוטטים ברובעים שונים של ניו יורק. יש נקודות שבהן השיחה הייתה אמורה להיפסק, אבל תמיד ימצא "דאוס" קטן שיציל את המצב. הדברים הנאמרים לא מעניינים במיוחד. בהשוואה לקלאסיקת דור ה-X "לפני הזריחה" (ריצ'ארד לינקלייטר, 1995), שגם בה שני צעירים מתהלכים ומתאהבים במהלך פרק זמן רציף, פער האיכות בין שני הסרטים ניכר.
על מה ש"גם השמש היא כוכב" מחסיר ברמת התסריט, הוא מציע פיצוי מסוים ברקע של ניו יורק המוצגת במיטבה. הטיול מוביל אותם לצ'יינטאון והארלם וכל מה שנמצא בין לבין. כל אזור זוכה לסדרת צילומים המציגה את הדימויים האופייניים לו - כמו סרטוני פרסומת קצרים לתיירים פוטנציאליים המלווים בפסקול לא רע של שירים המייצגים מגוון תרבותי רחב. תחושת הגילוי של העיר היא קצת מוזרה בהתחשב בכך ששני הגיבורים חיו בה כל חייהם. זה נראה כמו הפקה משותפת עם מחלקת התיירות של עיריית ניו יורק.
המקום היחיד בו הסרט מתקרב למשהו בעל תוכן דרמטי, הוא במפגש של טשה עם בני משפחתו של דניאל. יש למשפחה חנות הממוקמת בהארלם ובה נמכרים מוצרי שיער המיועדים לשחורים. ישנם אלמנטים גזעניים ביחס לטשה, אבל הטיפול בהם הוא שטחי. זו רק עווית חולפת שאסור לה להפר את ההתייפייפות הרומנטית. אם יש משהו המשבש את הרומנטיקה זה רק כדי שיהיה אפשר לחזור אליה בעוצמה רבה יותר בעוד צירוף מקרים מופרך. הניסיון לחבר בין רומנטיקה של גיל הנעורים ומסרים בנוגע לערכיה של חברה רב תרבותית הוא שטחי ולעתים אף מגושם (כמו, למשל, המעבר מנשיקות של הזוג הצעיר לשוט של פסל החירות).
הבימאית ריי רוסו-יאנג החלה כבמאית אינדי, ועברה לסרטי נעורים. כמו הסרט הקודם שביימה בז'אנר זה ("לפני שאפול"), זהו מוצר בינוני המיועד אך ורק לקהל היעד הטבעי שלו.
לפנייה לכתב/ת 
