חושפים את הקלפים
החוק, המלחמה במשחקי האונליין, סוף הפוקר־בום או המעבר מהטלוויזיה לרשת — שום דבר כבר לא יעצור את תור הזהב של שידורי הפוקר
זה התחיל בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת עם שידורי אליפות העולם בפוקר (WSOP) — אבל זה לא תפס, ובצדק. שדר עם קול מונוטוני היה מקריין את הטורניר במשך שעות בלי לראות את הידיים של השחקנים. זה היה דידקטי, זה היה משעמם, ועבור אלה שאינם פוקריסטים רציניים זה היה יותר מהכל מעין דייט בחשכה עם המשחק.
עד 2003 נותרו שידורי הפוקר בשוליים הסהרוריים של ESPN, קצת מעל הדארטס וקצת מתחת לחבורת הפסיכים שמטאטאת את הקרח כאילו פסח לא נגמר מעולם. אלא שבאותה שנה קרו שלושה דברים במקביל: מצלמות הכיס שחשפו לקהל את קלפי השחקנים הוכנסו לשימוש; ה־WPT, טורניר הפוקר הנוצץ שנודד בין בתי הקזינו המפורסמים של ארה"ב, עלה לאוויר והחל לייצר כוכבים על בסיס שבועי; ומעל הכל, שחקן חובב אחד עם שם שכאילו נולד להרוויח — כריס מאנימייקר — הכניס את כל הצ'יפים שלו פנימה בבלוף בלתי שפוי עם קינג גבוה מול סמי פרחה, מקצוען ותיק ומוערך, לקח את אליפות העולם, וברגע אחד הצית את דמיונו של כל מי שאי פעם אחז בזוג קלפים והיה בטוח שהוא יכול להיות השחקן הכי טוב בעולם.
מה שנודע כ"פוקר־בום" או כ"מאנימייקר אפקט" לא רק הקפיץ דרסטית את מספר שחקני הפוקר בעולם (בעיקר באתרי הפוקר שצצו כאול אינים אחרי הבאבל), אלא גם הפך את שידורי המשחק למוצר הכי חם והכי מתפתח בטלוויזיה האמריקאית. מהשוליים של ערוצי הספורט היעודיים עברו תוכניות הפוקר אל סף הפריים טיים של הערוצים הארציים. פתאום פוקר היה הדבר הבא בטלוויזיה, ולא רק בארה"ב. אל תוכניות החלוץ האמריקאיות הצטרפו עשרות תוכניות פוקר מעולות מרחבי העולם (לא כולל "פוקר כוכבים" בהנחיית עודד מנשה), וכך לחובבי הקלף תמיד היה איפה לראות פלופ.
שידור פוקר טוב יכול להיות דבר מרגש מאוד. הידיים המנצחות, ההתרסקויות המהירות, המיינד גיימס, העובדה שאתה רואה את קלפי השחקנים ואיך כל קלף שנפתח משנה הכל. הדבר היחיד שאליו אני יכול להשוות שידור פוקר טוב הוא דו־קרב פנדלים. עד כדי כך. בעבר היו טענות שההפקות עורכות את תוכניות הפוקר בצורה מגמתית ומביאות לשידור רק "תאונות דרכים" — התנגשות של ידיים עוצמתיות בידיים עוצמתיות אחרות — אבל עם הזמן התברר שהעריכה מיותרת. את מה שטרם הפנימו ב"הישרדות" כבר הבינו מזמן בעולם הפוקר: שכשאתה זורק חבורה של אנשים במקום אחד ונותן להם להילחם על מיליון דולר, אין צורך ביותר מדי מניפולציות. הדרמות כבר יגיעו איכשהו מעצמן.
אתם בטח תוהים אם הכל כזה דבש אז איך זה ששידורי הפוקר הטלוויזיוני טרם כבשו את העולם. טוב, זה בעצם די פשוט. גלים, מעצם טבעם, גם יורדים בסופו של דבר. אחרי הבום הכמעט בלתי נתפס של כריס מאנימייקר (מ־839 משתתפים במיין איוונט של 2003 ל־8,773 ב־2006) נרשמה האטה משמעותית בכמויות הבשר הטרי שמגיע לשולחנות. בנוסף, הבלאק פריידיי של 2012 (הרשויות האמריקאיות נגד אתרי הפוקר המובילים) הפך את פוקר האונליין ללא חוקי בארה"ב ולמעשה חיסל את צמיחת הפוקר בכל המישורים, גם בטלוויזיה, במדינה שהפכה את כל זה למגניב.
אבל מכל רע יוצא משהו טוב — ככה לפחות אומרים, אני עדיין לא לגמרי קונה את זה. וגם מהתכווצות הפוקר יצאו כמה דברים טובים. הסצנה חזרה להיות שפויה, נשארו אוהבי המשחק האמיתיים, ונפטרנו מכל אלה שבאו בשביל הפוזה של הקפוצ'ון. בכל מה שקשור לשידורי הפוקר, מרכז הכובד עבר מהטלוויזיה לרשת. אמנם השידורים טיפה פחות מהוקצעים, אבל עכשיו המשחק הפך להיות הדבר המרכזי ולא הערך הבידורי שלו. בית הספר הטוב ביותר היום לפוקר (חוץ מהפסדים כמובן) הוא לא בספרים ולא בקורסים, אלא בשידורי הטורנירים החיים ביוטיוב ובטוויץ', שם מקצוענים מעודכנים מתפלפלים על כל יד, עד שאפילו אתה מתחיל להבין.
נסו את זה פעם. חפשו מתי יש טורניר טוב (לא חסר), היכנסו לאחת מפלטפורמות הסטרימינג המובילות ותרגישו הכי קרוב שאפשר להשתתפות בטורניר מקצועני אמיתי. השידורים הם לרוב בהשהיה של רבע שעה בלבד, הדיונים כאמור ערים, ומנחי השידור (לרוב מקצוענים שנשרו מהטורניר שעושים זאת בהתנדבות ומתחלפים ביניהם לאורך השעות הארוכות של השידור) עונים בדרך כלל לשאלות הצופים שיודעים על מה הם מדברים, וברור שאתם יודעים על מה אתם מדברים.
שידורי הסטרימינג שינו גם את התנהלות המשחק. להרבה שחקנים מובילים יש היום מישהו שיושב ומעביר לנייד שלהם את הקלפים של השחקנים האחרים בכל יד ויד, כך שאותו שחקן בכלל לא צריך לשאול לגבי ידיים ספציפיות שמטרידות אותו, רק לפתוח את הווטסאפ ולגלול. אבל זה לא רק זה, האינטראקטיביות של הפלטפורמה גורמת לכך שגם השדרים ובעיקר הצופים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מההתרחשות. ההערות שהם כותבים או אומרים הופכות מהר מאוד לפידפק חיובי או שלילי לשחקנים שבאופן טבעי גם משפיע עליהם במהלכים הבאים.
אגב פידבק שלילי, אין בעולם אכזריות אנושית כמו זו שמפגינה קהילת הפוקר כלפי שחקן שביצע פולד רע.
אז כן, האבולוציה של שידורי הפוקר הרגה את כוכב הטלוויזיה. זה היה צפוי. בטלוויזיה עוד ניסו להילחם עם שלל גימיקים — כמו צופים שבאים לשחק מול המקצוענים עם הכסף של הרשת, או כלוב פיזי שבו נכלא כל מי שנתפס מבלף — אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. השנה היא כבר לא 2006, וגאס הנסון — אולי כוכב הפוקר הטלוויזיוני הנוצץ ביותר של ימי הפוקר־בום הראשוניים — הוא היום השחקן המפסיד ביותר בהיסטוריית הפוקר אונליין.
זה בסדר, המדיום הוא לא המסר, רק המשחק, והעיקר שלנו עדיין יש תמיד מה לראות. הטלוויזיה עדיין מחזיקה בזכויות לרוב הטורנירים עם האותיות המפורסמות (בתור ישראלים גם את זה אנחנו נראה ביוטיוב, אבל תזרמו), כשבמקביל ניתן גם לחזות בסטרימים של אותם טורנירים אונליין. התחום של שידורי הקאש קצת גווע בשנים האחרונות (לבד מ"פוקר נייט אין אמריקה" עם ג'ו סטייפלטון המבריק), אבל חיפוש קליל ביוטיוב ילמד אתכם שיש היום בעולם משחקי קאש מפלצתיים יותר מאי פעם. בחלק מהמשחקים, בעיקר במקאו, מגיע כל שחקן עם מיליון דולר לשולחן. חפשו את Triton Poker ביוטיוב. ואיזה כיף זה לראות יד קאש אכזרית, גם אם זה לא אייבי נגד דוואן.
במדינה כמו שלנו — שאין בה קומונות של צעירים שמשחקים אונליין כל הלילה ומדסקסים ידיים כל היום, ובעצם הפוקר לא חוקי בכלל — זו הדרך הכי מהנה והכי זולה לפתח את המשחק שלכם. אתם יכולים לעשות את זה דרך הבלוגים שנועדו בדיוק למטרה זו (ערוץ היוטיוב של דאג פולק זוכה לפופולריות גבוהה במיוחד אבל מספר הבלוגים כמספר הטעמים), אבל הכי כיף זה לתפוס סטרים טוב ברשת, לראות טורניר גדול כמעט בלייב ולהתווכח עם איזה טרול ששם את האוואטר של אנונימוס על האם לגרמני היה או לא היה תשלום בריבר. תבלו.
לפנייה לכתב/ת 
