חזר השקט: פרידה מזמרת האופרה מירה זכאי
מירה זכאי הייתה זמרת אלט בינלאומית שהופיעה עם טובי המנצחים אבל מעולם לא עזבה את ארצה מולדתה. היא שרה על בימות הקונצרטים היוקרתיות בעולם ובו בזמן ארגנה ערבי זמר לשירים עממיים ודאגה לסטודנטים שלה במסירות אין קץ
"אין בעיה, אשמח שתצטרף אלי לנסיעה אבל בתנאי אחד - אתה לא מדבר איתי כל הדרך". כך לפני שנים התנתה מירה זכאי את הסכמתה לכך שאסע איתה ואשמע רסיטל שלה בבאר שבע. נסענו היא, הפסנתרן מייקל אליאסן ואני בשקט מוחלט. זו הייתה דרכה באותן שנים להיכנס לאווירה לקראת ההופעה. זו הייתה גם הפתעה כי לפני אותה נסיעה וגם הרבה אחריה היו שעות רבות של דיבורים על כל נושא שבעולם. בחודשים האחרונים לאחר האירוע המוחי שבו לקתה, חזר שוב השקט. לפנות בוקר (שני) התבשרנו על מותה בגיל 76.
זכאי נולדה בשנת 1942 בישראל למשפחה ממוצא הונגרי, נצר לאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור ברפואה בבודפשט. אמנית בקנה מידה עולמי שמעולם לא חשבה על העתקת בסיס החיים והמגורים שלה מגבעתיים. "לטוס אפשר לכל כיוון, ולי מאוד חשוב להגיע הביתה ולגדל כאן את משפחתי. מישהו אמר לי פעם: 'מה את תקועה בגבעתיים?' והשבתי לו: 'אני לא תקועה. אני שתולה!".
אמנות הייתה שם תמיד: תיאטרון, ציור - אלה היו כרטיסי הכניסה שלה לעולם האמנות. המוזיקה באה אחר כך, אם תרצו בזכות "שתי שושנות": האחת הזמרת והמורה רוזה (שושנה בעברית) דאמפף, מורתה הראשונה ומי שגילתה לה שלצד השירים עם הגיטרה יש עוד עולם. השנייה שושנה דמארי, שהייתה לא רק מושא הערצתה במשך שנים רבות גם לאחר ששמה הלך לפניה, אלא מופת ביחס למילה ולצליל.
היא קנתה את עולמה ושמה כזמרת אלט בינלאומית, בהופעות על הבמות המרכזיות בעולם לצד מנצחים כמו גיאורג שולטי (הסימפוניה השנייה של מאהלר - הקלטה שזכתה בפרס הגראמי), קלאודי אבאדו, זובין מהטה, גארי ברתיני ובמיוחד הופעה בסימפוניות של מאהלר בצרפת עם המנצח הצ'כי רפאל קובליק. הופעתה הראשונה על בימת האופרה הייתה באופרה הלאומית של סקוטלנד, בתפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה".
לקראת יום העצמאות הארבעים הפיקה יחד עם המלחין והפסנתרן מנחם ויזנברג מופע שכולו שירים ישראלים. בחלקם שירים של מלחינים שנחשבים לאמנותיים ולצדם שרים כמו "לילה לילה", "פזמון ליקינטון", "שיר העפיפון", "נומי נומי" ו"כיבוי אורות". לא כולם אהבו את השדרוג של השיר העממי שכולם שרו בבית או בתנועת הנוער, למעמד של שיר אמנותי ששרים ברצינות גמורה מתוך גישה אמנותית-קלאסית. אבל היא עשתה את זה בכל זאת.
מאוחר יותר היא הוזמנה על ידי הכנר והמנצח יהודי מנוחין, לשיר את "חנני אלהים" מתוך המתאוס פסיון של באך לפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ההופעה הייתה לזיכרון יקר: זמרת יהודייה מישראל, מנצח כנר יהודי-בודהיסט, בן של ישראלי, תזמורת מפולין ואפיפיור קתולי מבצעים פרק מוזיקה של מלחין פרוטסטנטי, מתוך תחושת שליחות להתפלל לשלום עולמי - ולא חשוב מהי דתך ומהי אמונתך. תחושת השליחות לוותה אותה בכל עשייתה. כך כשהשתתפה בקונצרט בברלין המזרחית בקונצרט לציון מלאת 750 שנה לעיר (שנתיים לפני נפילת החומה), שוב בניצוח יהודי מנוחין; או כששרה את "העיירה בוערת" ללא ליווי, בקונצרט בניצוחו של גארי ברתיני בגרמניה לציון חמישים שנה לליל הבדולח; או כשהחליטה ללמד בסדנת מוזיקה בבית טרזין בגבעת חיים, סטודנטים מכל העולם שבאו להכיר מקרוב את המוזיקה שחוברה בטרזיינשטט. אותה נמרצות לוותה אותה כשהקליטה את שיריהם של המלחינים היהודים, נורברט גלנצברג, איש השאנסונים הצרפתיים או את שיריו של המלחין היהודי אלברטו חמזי שפעל בתורכיה ובמצרים.
כשהשתתפה לפני שנתיים-שלוש בכנס ה"מוסיקפאמינה" האירוע השנתי של המלחינות בישראל אמרה לי, "לצערי עדיין יש צורך בהתאגדויות נשים בתחום המוזיקה. אפילו בארצות הברית, שהיא ארץ שוויונית כביכול, עדיין מרגישות המלחינות את הצורך להיות מאוגדות. זו שאלה פילוסופית".
כל מה שעשתה זכאי נעשה במלא הכוונה, כזמרת על במת הליד, השיר האמנותי, על במת התזמורת כסולנית באופרה - לדוגמה כששרה את המכשפה בהפקת "הנזל וגרטל" באופרה הישראלית ובעיקר ביצירות של מאהלר או בביצועי בכורה ובביצועים חוזרים למוזיקה ישראלית. לצד הקריירה האמנותית הייתה מעורבת בעשרות ועדות שמטרת כולן לקדם את העשייה האמנותית בארץ ואת החינוך לאמנות. ממקום מושבה כפרופסור באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב טיפחה את תלמידיה ודאגה להם הרבה מעבר להסכם הכתוב והבלתי-כתוב שבין מורה לתלמיד במוסד אקדמי.
את הסקרנות שלה שלא ידעה גבולות, גילתה בשני ספרי השיחות שלה עם המלחין אנדרה היידו "לאן שוחים דגי הסלמון" ו"דלתות נפתחות". היא ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים, וזכתה בפרס חשוב אחד מטעם המדינה שכה אהבה והוא הפרס למפעל חיים על שמו של פרנק פלג לפני שש שנים. היא ללא כל ספק תחסר לכולנו.
זמרת האופרה מירה זכאי הותירה אחריה את בעלה קובי, שתי בנותיה אורנה ואופירה ושני נכדיה.
