ראינו את החדש של טרנטינו: נוסטלגי, מהנה ואלים רק בסופו
"היו זמנים בהוליווד" נחשף בפסטיבל קאן, והוכיח שטרנטינו לא איבד את כישרונו להפתיע. רוב הזמן, הסרט נדמה כמסע משעשע ורגוע לשנות ה-60, עם השחקנים הגדולים של ימינו - ודניאלה פיק, בהופעה קצרצרה. אבל כשרגע השיא מגיע, כבר ברור למה בתחילת ההקרנה הבמאי ביקש שנמנע מספוילרים
פסטיבל קאן הוא מפגש הפסגה של הקולנוע הבינלאומי, מקום בו יוצרים מכל העולם מתכנסים כדי להציג את הפרוייקטים החדשים שלהם בשלל צבעים, קולות ושפות. חגיגה של גיוון תרבותי וסגנוני קוסמופוליטי. ואז מגיעה ההכרזה על שילוב הסרט החדש של קוונטין טרנטינו בתחרות הרשמית, שלוקח לכולם את תשומת הלב, מוכיח את כוחו של הבמאי הנערץ, וכן את עוצמתה של התרבות האמריקנית - וכל זאת במגרש הביתי של צרפת, אבירת האנינות האירופית. ואכן, למרות ששיאו הטבעי של הפסטיבל כבר מאחורינו, כשרחובות העיר כבר נפתחו לתנועת מכוניות, ורבים מהאורחים חזרו לביתם עם האנגאובר - הקרנת הבכורה של "היו זמנים בהוליווד" שנערכה הערב (ג') הייתה האירוע המרכזי בקאן השנה.
תשומת הלב הציבורית והתקשורתית שהוקדשה ל"היו זמנים בהוליווד" טבעית ולא מפתיעה כלל. מלבד ההקשר התרבותי-הבינלאומי הכולל, את הסרט החדש מובילים כוכבי-על הוליוודים כמו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומרגו רובי. רבים אחרים כמו אל פצ'ינו, אמיל הירש, לינה דנהאם, קורט ראסל, טים רות ואפילו לוק פרי המנוח צצים לרגע בהופעות אורח לאורכו של הסרט. מכיוון שאורכו שעתיים ו-40 דקות יש מקום לכולם, אפילו לדניאלה פיק, שמבליחה לכמה שניות. אפשר להמשיך עם הניימדרופינג המרשים הזה, אבל הכוכב הגדול של "היו זמנים בהוליווד" הוא טרנטינו. המעמד שלו בקולנוע הבינלאומי בלתי מעורער, הכוכבים נוהרים לסרטים בהמוניהם וכך גם הקהל. טרנטינו הוא אולי אחרון הבמאים הגדולים בנוף המשתנה של הקולנוע, שלא מבטיח בהצלחה אפילו לשמות הנחשבים ביותר, כפי שנחרדו לגלות וודי אלן ומרטין סקורסזה שכבר חישבו דרכם מחדש לעבר נטפליקס ואמזון.
כתופעה קולנועית טרנטינו מושך אליו עיניים רבות כל כך, וגם אוזניים, ומה לא, של חובבי קולנוע שנדרשים לעירנות שיא בסרטיו המשלבים דיאלוגים שנונים, קצב מהיר, תפניות עלילתיות מפתיעות, וסצנות קשות של אלימות, אבל בטוב טעם. "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו-"ג'אנגו ללא מעצורים" הם סרטים קרים, אדישים ואכזריים, אך בו זמנית חכמים ומדוייקים. בנוסף, נביא הקולנוע החדש, החצוף והציני - ויש בין הצרפתים שיגידו בבוז "פוסט-מודרניסטי" - מלקט ללא כל בושה מכל הבא ליד כהשראה או מחווה. אולי אפילו העתקה. בשנים האחרונות הוא אולי קצת חדל מלחדש את השטיקים והקונצים התסריטאיים והסגנוניים שלו לאורך השנים, אולם אין שנייה למיומנות שלו בהנעת העלילה תוך שזירתה ברגעי שוק לא צפויים ובלתי נתפסים.
מבחינה זו "היו זמנים בהוליווד" הוא אחד מהסרטים המפתיעים ביותר בקריירה של טרנטינו, שלא עומדת להסתיים בקרוב, למרות הצהרותיו מלפני שנתיים על פרישה. הפעם טרנטינו לא מרעיף על הצופים אלימות קשה מדי מהרגע הראשון, כך שבעלי הקיבה הרגישה יוכלו ליהנות לאורך השעתיים הראשונות. ואז, כדאי לסגור עיניים. ב"היו זמנים בהוליווד" הרגעים המדממים נשמרים לסוף, כאילו כתגמול לכל מי ששרד עד כה. בכל הנוגע לזוועות החביבות עליו, טרנטינו העדיף ללכת על איכות במקום כמות. דבר מוזר להגיד על במאי שלא מצליח לערוך סרטים קצרים יותר משעתיים וחצי.
בהתאם לבקשתו הרשמית של טרנטינו להימנע מספוילרים (הודעה שהוקראה לפני הקרנת העיתונאים ונענתה בבוז על ידי כמה כתבים מקומיים) לא נחשוף יותר מדי מרגעי השיא של הסרט, שבאופן לא מפתיע מסונכרנים עם אורגיית האלימות שבסופו, אבל אפשר לספר שמדובר בתמצית של הסגנון המזוהה עם טרנטינו, המעורר בצופה צחוק וזעזוע בו זמנית. ההפתעה נובעת דווקא מהחלק הראשון והארוך מאוד (ולא בהכרח ערוך טוב מאוד, כאמור - בעיה מוכרת אצל טרנטינו לפחות מאז מותה של העורכת הקבועה שלו סאלי מנקי), שאפשר לראות בו שיר אהבה להוליווד של שנות ה-60, פרץ של נוסטלגיה כמעט סנטימנטלי מצדו של הבמאי. הוא משקיע בעיקר בשחזור התקופה, האולפנים, הזוהר והכוכבים שהיו באמת, או שלא. סיפור מורכב אין פה ממש. לשם שינוי הצופים יכולים להתענג איתו, בלי להתחכם מדי.
"היו זמנים בהוליווד" הוא סרט תקופתי שמתיימר לשרטט את ההיסטוריה בהקשר האמיתי שלה, תוך אימוץ נקודת המבט של דמויות שלא היו חלק מהנוף הזה, או אי פעם בעולם. הגיבורים של הסרט הם דמויות פיקטיביות לחלוטין, ממש כמו ב"ממזרים חסרי כבוד" שעלילתו מתחוללת באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, אך לוחמי הקומנדו היהודים-אמריקנים המוצגים בו לא היו חלק מהמציאות ההיא. גם לא מפקדם אלדו ריין, בגילומו של בראד פיט. ב"היו זמנים בהוליווד", פיט שוב עומד לרשותו של טרנטינו, הפעם בתפקיד קליף בות', גבר קשוח וחסר רחמים המשמש באופן רשמי ככפיל של כוכב הקולנוע ריק דלטון (בגילומו של דיקפריו). באופן לא רשמי הוא שם בשבילו גם כנהג, טכנאי, מאבטח ואפילו חבר.
ריק, שזכה להצלחה רבה בעיקר בזכות הופעותיו הטלוויזיוניות, מגיע לשלב בעייתי בקריירה הדועכת שלו. מיעוט התפקידים המוצעים לו ואיכותם מבקעים את הנרקיסיזם האופייני שלו, והוא מוצא עצמו מתמודד עם אתגרים של חוסר בטחון, דיכאון, ושתייה מופרזת. לאורך השעתיים הראשונות של "היו זמנים בהוליווד" אנחנו מלווים את השניים, בלתי נפרדים לרוב, כשהם על סט הצילומים, חולקים משקה באחוזתו של דלטון בהוליווד (קליף עצמו מתגורר לבד בטריילר עם כלבת הפיטבול שלו), או נוסעים יחדיו במכונית ברחובות לוס אנג'לס. כיום הרחובות הללו מלאים בהומלסים ונרקומנים. אבל בעולם של הסרט, השנה היא 1969, ונחילי היפים פושטים על העיר. כמו שאנחנו מבינים, לא בהכרח מדובר באוכלוסיה ראויה יותר.
מעלליהם של ריק וקליף בלוס אנג'לס של סוף שנות ה-60 מתגלים אט אט לעינינו כדרמה קומית שמתפלשת באבק הכוכבים של פעם, ונעה הלוך וחזור בין המציאות של תעשיית הקולנוע האמריקנית של אותם הימים לסרטים וסדרות בהם דלטון מופיע. כך זוכה טרנטינו להשתעשע בבימוי מערבון או מותחן בנפח של סצנה אחת ולשלב אותה בתוך זרימת העלילה המרכזית המתרחשת מאחורי הקלעים. לכאורה הכל מתנהל בין המצחיק לנוסטלגי, בלי סיבה לחשוש או להיות במתח. אלא שפה טרנטינו המחוכם משכיל לשלב את ההקשר ההיסטורי ואת סיפור הרצח הנורא של שרון טייט בידי חבורת צ'ארלי מנסון.
שרון טייט (בגילומה של מרגו רובי), השחקנית היפהפיה, שנודעה גם כאשתו של רומן פולנסקי, אמנם מתגוררת בסמוך לאחוזת דלטון, אך מעולם לא זכתה להכירו באופן אישי. כמו במקרה של ריק וקליף, אנחנו מלווים אותה בסיוריה הסתמיים בלוס אנג'לס. אין פה תקריות או תפניות מיוחדות. שגרת יומה של שחקנית הוליוודית משועממת. אלא שהידע המוקדם לגבי סיפור הרצח הנורא שלה מחלחל לתודעה ונמצא שם תדיר, והוא קו המתח הגבוה שמלווה את הסרט כולו עד לסיומו המזוויע, ובכל זאת מפתיע.
טרנטינו לקח איתו למסע החזרה בזמן להוליווד של שנות ה-60 את הכוכבים הכי גדולים של הוליווד הנוכחית, אך מפצעים בו גם כמה מהאייקונים הקולנועיים של התקופה ההיא - סטיב מקווין, רומן פולנסקי, ג'יימס סטייסי, סם וונאמייקר, וברוס לי זוכים כולם לייצוג בסרט (האחרון בוודאי מבצע פליק פלאק קונג פו כלשהו בקבר בגלל דמותו). אך ידוע שהלב של הבמאי נמצא פחות בהוליווד הקלאסית ויותר בצללים המוכפשים שלה, אותם B מוביז שהיוו לו השראה מתחילת הדרך, ובעיקר מערבוני הספגטי האיטלקיים, שאיתם מתכתב גם שמו של הסרט "היו זמנים בהוליווד" - ממש כמו "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה שיצא לאקרנים באותה תקופה (1968).
כחלק מהגישה הפוסט-מודרנית שלו, לפיה כל יצירה היא בעצם מכלול של ציטוטים (או גניבות) מיצירות שקדמו לה, טרנטינו תמיד הדגיש את המחוות שלו וסימן היטב את השאלות, התוכן והדמויות שנטל מסרטי עבר. במקרה של "היו זמנים בהוליווד" הוא גם מרבה לצטט את עצמו ומזמין לחגיגה הזו כמה ממכריו הוותיקים כמו מייקל מאדסן, זואי בל, קורט ראסל וברוס דרן. זה נחמד וזה מענג אותו וגם אותנו, ואפילו את הצרפתים והקולנוענים המקומיים "המודרנים". בשנה שעברה הם קיבלו חזרה לחיקם את לארס פון טרייר עם "הבית שג'ק בנה" שהיה אלים באופן בלתי רגיל וציני, ועסק באמנות הקולנוע מתוך תהומות הנפש השסועה של הבמאי, שהוכרז בעבר בקאן כפרסונה נון-גרטה. להבדיל, ההבעה האישית של טרנטינו מוגבלת ומעמיקה פחות. הוא מבטא את עצמו בעזרת רוח התקופה ולא ממש חודר מעבר לבועה הנרקיסיטית שלו. ברור שזה גם מהנה, ולכן הוא תמיד מוזמן לריביירה הצרפתית, והצופים לסרטיו.
