שדה תעופה בעיר: מטרד או הכרח?
שדות תעופה הם עורק חשוב שמחדיר חמצן כלכלי לכל עיר, אבל הם לא נטולי בעיות. אחת הסוגיות הבוערות בתחום התעופה כיום היא כיצד לפתור את הפער בין הצורך בשדה תעופה קרוב ונגיש לעיר לבין המטרדים הסביבתיים הרבים שהוא יוצר
בשיתוף מנהלי הגוש הגדול
נמל התעופה "הנסיכה יוליאנה" זוכה מידי שנה בתואר המפוקפק של שדה התעופה המסוכן ביותר בעולם. הנמל משרת את 30 אלף תושבי האי הטרופי סן מרטן ואת מאות אלפי התיירים שגודשים את חופיה האקזוטיים שעל גדות הים הקריבי.
שטחו הקטן של האי, כ-87 קילומטרים רבועים, מעמיד אתגרים לא פשוטים להסדרי התעופה במקום, ואחד מסימני ההיכר המפורסמים שלו הוא המטוסים שנוחתים ממש מעל ראשי המתרחצים בחוף מאהו, שבסמוך לו נמצא מסלול הנחיתה (היחיד) באורך של כ-2,000 מטרים בלבד. חובבי תעופה וריגושים מכל העולם מגיעים לאי בהמוניהם כדי לחזות במראה הסוריאליסטי של המטוסים, שמנמיכים טוס בגובה של 40 מטרים מעל הנופשים שבחוף.
אמנם נשמע כמו חוויה של פעם בחיים שמצטלמת יפה לאינסטגרם, אבל מדובר בסכנת נפשות. מלבד הרעש מחריש האוזניים, המטוסים מייצרים רוחות עזות, ספוגות חול ומים, שיכולות להגיע למהירות של 160 קמ"ש. ב-2017 נהרגה תיירת ניו זילנדית שהתקרבה יותר מידי למטוס ונפגעה מהדף המנוע שלו.
שדה התעופה של סן מרטן הוא מקרה קיצון שממחיש את אחת הסוגיות האורבניות הבוערות בימנו - שדה תעופה בתוך אזור מאוכלס, כן או לא? מצד אחד, אין עוררין על כך שנמלי תעופה הם עורק חשוב שמחדיר חמצן לכלכלה ולתיירות של כל עיר בעולם. מצד שני, נמלי תעופה הם גם מטרד סביבתי ורוב תושבי הערים מאמינים כי יש להרחיק אותם ממרכזי הערים על מנת למזער רעש וזיהום.
ההיסטוריה של התעופה המודרנית רצופה במאבקים ציבוריים של תושבים שיצאו כנגד המטרדים הסביבתיים שגורמים נמלי התעופה. אחד המפורסמים שבהם הוא המקרה של נמל התעופה המקומי של לונג ביץ' שבלוס אנג'לס.
בתחילת שנות ה-80 קבוצת תושבים נחושה, שייצגה כאלפיים בתי אב בשכונה שנמצאת כמה קילומטרים בודדים בסמוך לשדה התעופה, יצאה למאבק מתיש וארוך, שבסופו חוקקה עיריית לונג ביץ' את תקנות הרעש הראשונות בארצות הברית. כיום מגבלות הרעש בנמל התעופה של לונג ביץ' הן מהמחמירות ביותר באמריקה.
שדה התעופה החדש של איסטנבול, שנחנך לאחרונה, נבנה הרחק ממרכז העיר תוך תכנון תעבורתי יעיל וקפדני. נמל התעופה החדש מצטרף לשני שדות תעופה נוספים באיסטנבול, שטחו 13 מיליון מ"ר והוא ממוקם 50 קילומטרים ממרכז העיר (במונחים ישראלים מדובר במרחק שבין נמל התעופה בן גוריון לירושלים).
שדה התעופה החדש, ששואף להיות הגדול ביותר בעולם, הוא מלאכת מחשבת של גישה יעילה, נוחה ומהירה למרכז איסטנבול, שאפשר רק להתקנא בה. הכביש המהיר שמתחבר הישר למרכז העיר עובר בסמוך לשדה התעופה והגישה אליו ברכב היא נוחה ומהירה. כך גם החנייה - 40 אלף מקומות חנייה הוקצו בסמוך לשדה והחונים יכולים להוריד אפליקציה לנייד ולאתר את הרכב בקלות.
גם בגזרת התחבורה הציבורית אין מה להתלונן - 150 קווי אוטובוס יוצאים מנמל התעופה למחוזות איסטנבול השונים בתדירות של שלוש עד חמש פעמים בשעה ובמחיר מצחיק של 3 דולר. אליהם מצטרפים גם שאטלים ציבוריים ופרטיים ושירות מוניות.
ומה בישראל?
נמל תעופה מקומי הוא "נימבי" קלאסי (Not in My Back Yard) - כולם רוצים אותו כל עוד הוא לא ממוקם בחצר האחורית שלהם. ולמרבה הצער, החצרות האחוריות של הישראלים אינן גדולות דיין.
לא מעט מאבקים ציבוריים סוערים ומלאי אמוציות התנהלו סביב הקמתם ופינויים של נמלי תעופה. התומכים בבניית שדות תעופה מקומיים מאמינים כי נמלי תעופה מקומיים הם כלי עיקרי להתפתחות כלכלית.
המתנגדים לשדות תעופה אזוריים טוענים כי ישראל היא מדינה קטנה ואין הצדקה לבניית מספר נמלי תעופה, כאשר נמל תעופה בן גוריון נמצא במרחק נסיעה קצרה מרוב ערי המרכז, ולאחרונה אף אושרה תכנית הרחבתו ב-36 אלף מ"ר נוספים.
אחד המאבקים הארוכים והמתוקשרים בתולדות התעופה הישראלית היא המקרה של שדה דב, שב-1 ליולי ייסגר סופית לתעופה אזרחית וצבאית, ובמקומו צפוי לקום מתחם מגורים חדש הכולל 16 אלף יחידות דיור, בהן אלפי יחידות במחירים מופחתים ודיור בר השגה, פרוייקטי תיירות ומסחר ושטחי ציבור נרחבים, כולל פתיחת הגישה לים והקמת הפארק החופי הגדול בישראל.
שדה דב החל את דרכו כבסיס צבאי והמאבק על צביונו התחיל עוד בשנות ה-60, כאשר המדינה החליטה לסגור אותו ולהעתיקו לאזור סמוך אחר. כבר אז היו שטענו כי השדה תופס שטח גדול של תל אביב ומונע את החיבור הישיר שלו להרצליה ולחוף הים. הצרות התחילו כשהערים הסמוכות לשדה דב, הרצליה וכפר שמריהו, התנגדו להעברת השדה לגבולותיהן וטרפדו את המהלך.
עוד בתקופת המנדט הבריטי הקרקעות של שדה דב נמכרו לאנשים פרטיים, שחלמו להקים בו בית. עד היום מחכים המשקיעים לפינוי הקרקע שלהם והם נאלצים לראות כיצד הטיסות האזרחיות מנצלות את השדה הצבאי ללא תמורה.
ולא רק שדה דב. מועצות וערים רבות בישראל נאלצו להתמודד בעשורים האחרונים בשאלת הנימבי הנצחית. ב-2010, אחרי דיון ציבורי ממושך, התנגדו ברוב מוחץ חברי המועצה האזורית עמק יזרעאל להקמת שדה תעופה בינלאומי בשטחם, על אף הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי של פרויקט מסוג זה.
גם אילת, שתושביה גינו את המהלך של פינוי שדה דב, העדיפה את שדה התעופה שלה רחוק מהבית ובמרץ האחרון חנכה את נמל רמון בתמנע, שממוקם 18 קילומטרים מצפון למרכז העיר.
נמל התעופה בחיפה הממוקם במפרץ חיפה הוא עוד מקרה עגום של שדה תעופה שמתקשה להתרומם. כל ניסיון להפוך אותו לנמל תעופה אזורי (ובעבר אף בינלאומי) נתקל בבירוקרטיה סבוכה ובהתנגדות התושבים.
בסופו של דבר נראה כי הישראלים מעדיפים את אזור המחייה שלהם ירוק ונקי ואת נמלי התעופה שלהם כמה שיותר רחוקים מהבית.
בשיתוף מנהלי הגוש הגדול
לפנייה לכתב/ת 
