להתראות אש, שלום קרח: פרידה מ"משחקי הכס"
סדרת הטלוויזיה הכי חשובה בעשור האחרון, הסתיימה באקורד צורם אחרי עונה גרועה, שחתרה לסיום מפואר בלי להתעכב על הדרך. דורון פישלר, מעריץ מאוכזב, מנסה להסביר איפה כשלו יוצרי הסדרה, למה דרקונים וזומבים לא הופכים אותה ללא הגיונית ואיך יכול להיות ש"הנוקמים: סוף המשחק" הצליחה היכן ש"משחקי הכס" נכשלה?
"משחקי הכס", סדרת הפנטזיה הגדולה והמצליחה ביותר בעשור האחרון, הגיעה לקיצה השבוע, באותו חודש בו הסתיימה יצירה פופולרית לא פחות על המסך הגדול - היקום הקולנועי של מארוול.
למשחקי הכס היו שמונה עונות, ליקום של מארוול 22 סרטים. "משחקי הכס" היא היצירה הטלוויזיונית הגדולה והיקרה ביותר, מנפצת שיאים סדרתית בתקציבים, בהפקה ובפרסי אמי, שלא לדבר על מספר המאמרים, הציוצים, הממים והפודקאסטים המופצים ברחבי העולם אחרי כל פרק. "הנוקמים: סוף המשחק", פרק הסיום של הסדרה הקולנועית, בדרכו להיות הסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים. כל אחת מהסדרות הללו כללה עשרות דמויות וקווי עלילה שונים, שנדרשו להגיע איכשהו לסיום שישביע את רצון מיליוני המעריצים המושבעים ועוד מיליונים של צופים מזדמנים. אבל התוצאות, איך לומר, לא היו שוויוניות.
לומר שהתגובה לעונת הסיום של "משחקי הכס" הייתה מעורבת זה להתנסח בנימוס קיצוני. קטסטרופה היא מילה הולמת יותר. לאורך כל אחת משבע העונות הראשונות של הסדרה, אף אחד מפרקיה לא קיבל מעשרות אלפי גולשי IMDb ציון ממוצע של פחות מ-8.0. בעונה הנוכחית, כל הפרקים, פרט לאחד, ירדו עמוק מתחת למספר הזה. כרגע, הפרק האחרון מדורג בציון 4.4, ואף נמצא במגמת ירידה. העצומה שדורשת לצלם את העונה מחדש אומנם מטופשת וחסרת משמעות בפני עצמה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחתמו עליה כבר כמעט מיליון וחצי איש.
בינתיים, "הנוקמים: סוף המשחק" מדורג באותו אתר, נכון להיום, כאחד מ-20 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, קיבל מחמאות מקיר לקיר מהקהל ומהמבקרים, הביא צופים לקולנוע פעם שנייה, שלישית ורביעית, הכניס בקופות מעל לשני מיליארד (!) דולר וכאמור, נמצא בדרך הבטוחה להדיח את "אווטאר" מפסגת ההכנסות.
קשה לכתוב סוף לפרויקט. סופים זה קשה. נכון, גם לכתוב סיפור בהמשכים - בכל מדיום - שירתק אנשים למסך שבוע אחרי שבוע ושנה אחרי שנה, זאת לא משימה פשוטה בכלל, אבל אין מה להשוות. לא חסרות דוגמאות לסדרות טובות, אהובות ומצליחות שמעדו בישורת האחרונה. "אבודים","איך פגשתי את אמא", "דקסטר", והרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד. סיבה אחת היא העובדה שפשוט אי אפשר לספק את כולם. המעריצים מצפים מהסדרה למשהו, בונים מגדל של ציפיות, וכשהם לא מקבלים אותו - והם לעולם לא יקבלו, כי היא נגמרה - הם כועסים.
אגיד את זה חד וחלק: אין לי שום ספק שכל סוף ש"משחקי הכס" היתה בוחרת בו, היה מרגיז אחוז מסוים מהמעריצים, פשוט כי כל אחד רצה שהיא תסתיים אחרת. אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין "לא כולם מרוצים" לבין האופן שבו התקבלה העונה השמינית, שעשתה את הלא ייאמן והביאה להסכמה נדירה וכמעט מוחלטת בין המעריצים על כך שמדובר בביזיון. ואולי זה באמת היה מתקבל בהבנה מסויימת בקרב המעריצים, אלמלא "הנוקמים: סוף המשחק" הדגים באותו רגע ממש, איך אפשר לסיים סדרה ארוכה ומורכבת באקורד סיום מנצח.
איך "משחקי הכס" נכשלה טוטאלית באותו מקום בו "הנוקמים" הצליח?
אי אפשר להגיד שהפרקים האחרונים של "משחקי הכס" לא היו מרשימים מבחינה הפקתית. "משחקי הכס" היתה ענקית יותר מכל סדרת טלוויזיה לפניה, משוחקת מצוין, עם אפקטים ויזואליים ענקיים. הציונים הנמוכים והקטילות עושים עוול לצוות ההפקה העצום, ולבמאי המוכשר מאוד מיגל ספוצ'ניק, שעשו עבודה מדהימה. הציונים הנמוכים מתייחסים אך ורק לדבר אחד - הכתיבה של הסדרה, לה אחראים דייויד בניוף וד.ב. וייס.
הבעיה בעונה השמינית והאחרונה של הסדרה היא לא קטנונית ברמה של "מה שקרה לא היה מה שרצינו שיקרה". מה שקרה היה פשוט שטות. עלילה לא-הגיונית בעליל. כזו שאתה רואה ומנענע את ראשך מימין לשמאל כלא מאמין. עכשיו, בשלב הזה, תמיד מגיע מישהו מעצבן עם הטיעון המוחץ: "זאת סדרה שיש בה דרקונים וזומבים, איך אתם יכולים להגיד על משהו שהוא לא הגיוני?". ממש כמו בחוק גודווין, זה רק עניין של זמן עד שהטיעון הזה יגיע בכל דיון על סדרה כלשהי עם אלמנטים פנטסטיים. והתשובה היא, כמובן: הדרקונים והזומבים יכולים לעשות מה שבא להם, הם לא הבעיה. הבעיה היא בני האדם. הבעיה העיקרית של העונה היתה שבני האדם בה - הדמויות אותן הכרנו במשך שנים - עוותו ונאלצו לעשות ולומר דברים מטופשים, חסרי הגיון, או מנוגדים לחלוטין לדמות שלהם כפי שהכרנו אותה, כדי לקדם את העלילה.
האם ב"הנוקמים" לא היו חורים בעלילה? היו. ועוד איך היו. בקלות רבה אפשר למצוא מיליון סיבות שבגללן עלילת הסרט בעייתית: היא מעקמת את חוקי היקום הקולנועי בדרכים לא ממש הוגנות, לא תמיד הדמויות מנצלות את כוחותיהן באופן היעיל ביותר, ולא כולם אהבו את ההחלטות התסריטאיות שנעשו בשאלה את מי מהדמויות להרוג ואת מי להשאיר בחיים. כל זה נכון - ובכל זאת, כמעט לאף אחד לא אכפת. כי על הדבר החשוב ביותר, "סוף המשחק" שמר: הדמויות והאופי שלהן. הסיבה שצפינו בסרטים האלה עד כה, היא לא האפקטים והפירוטכניקה, אלא הדמויות והשחקנים שמגלמים אותן, שהסרט עושה להן כבוד. טוני סטארק - להבדיל מסטארקים אחרים שאפשר להזכיר - מקבל החלטות שמתאימות לדמות שלמדנו להכיר מאז "איירון מן" הראשון ב-2008, ומוביל את הסיפור לסוף שגם אם הוא לא ממש הגיוני מדעית, נראה בלתי-נמנע סיפורית. הסרט נתן לנו בדיוק את מה שבאנו לראות, והרבה ממנו.
אז למה ל"הנוקמים" זה עבד ול"משחקי הכס" לא? קודם כל, יש פה עניין של ציפיות: "הנוקמים" הוא עולם קומיקס של כוחות-על שבו קוסמים, אלים, חייזרים וננוטכנולוגיה חיים יחד, במין בלגן מאורגן, וצופים ממילא רגילים להשעות את חוסר-האמונה שלהם לטווח רחוק. "משחקי הכס" אמנם כוללת דרקונים וזומבים, אך בנתה את עצמה כסידרה ריאליסטית, פנטזיה "נמוכה" שעוסקת לא רק בקרבות אלא גם בבירוקרטיה של השלטון, דברים לא קורים שם בלי סיבה. לנטוש את כל זה בפתאומיות בשביל כמה שעות של טמטום אסתטי עם דרקוני CGI יפים ככל שיהיו? זה לא עובד. זה לא מה שאנחנו מצפים מהסדרה ולא בשביל זה באנו עד הלום.
בהצהרת הכוונות שלהם לקראת הפקת "משחקי הכס" - לפני כל כך הרבה זמן - וייס ובניוף הסבירו מה יהיה הנשק הסודי של "משחקי הכס": ג'ורג' ר. ר. מרטין. הסדרה, הם נימקו, תהיה חופשית מלחץ הזמן שבו נתונות סדרות אחרות, שלא מאפשר להן כתיבה איכותית, כיוון שיש לה ארבעה ספרים עמוסים בעולם עשיר שאפשר להסתמך עליו. והם צדקו, זה עבד. הבעיה התחילה כשהספרים נגמרו, ומסתבר שבלי הנשק הסודי שלהם, וייס ובניוף חסרי אונים.
לג'ורג' מרטין לוקח שנים (כל כך הרבה שנים, לעזאזל!) לכתוב ספר אחד, כיוון שהוא מנסה למצוא את הדרכים שבהן כל הדמויות שלו - כל ה-455 - יביאו את עצמן אל הנקודות העלילתיות הנכונות מסיבותיהן שלהן, שנראות הגיוניות ולכידות. לוייס ובניוף לא היתה את הסבלנות הנדרשת. מהרגע שבו הספרים הסתיימו, הייתה להם נקודת סיום - שהוכתבה ככל הנראה על ידי מרטין - אליה הם ניסו להביא את הסדרה. הסוף היה ידוע מראש. ההגבלה של מספר הפרקים המצומצם בעונות האחרונות פשוט החריפה את המצב. דמויות עשו דברים כי ככה העלילה דרשה, לא כי זה היה הגיוני עבורן והתוצאה היתה שעד שהגענו לסוף, הוא היה חסר כל הגיון או משמעות. בסופו של דבר, בעונה האחרונה, אף אחת מהדמויות שהכרנו לא היה מי שבאמת רצינו לראות, אלא מין פאנפיקשן מצולם בו התלבושות מושקעות יותר מהטקסטים.
פרדוקסלית, בין שתי היצירות, דווקא היקום הקולנועי של מארוול היה הג'אזי והמאולתר יותר. אף אחד לא ידע כשהסיפור התחיל איך הוא ייגמר. ב"איירון מן" השם ת'אנוס אפילו לא מוזכר. אחרי שנים של סרטים שזרקו את העלילה בכיוונים פרועים, האחים רוסו - כותבי ובמאי שני סרטי "הנוקמים" האחרונים - לקחו את הדמויות המוזרות שלהם, והסיעו אותן משם אל פרק איחוד מתבקש. זה בטח לא היה קל - אבל בסופו של דבר זה עבד.
קשה לחזות איך נתייחס אל "משחקי הכס" בעוד חמש או עשר שנים במבט לאחור: האם המעריצים יזכרו את הסדרה כיוצאת דופן ואחת התוכניות הטובות בטלוויזיה? או את האכזבה והזעם מאיך שהיא הסתיימה? האם נוכל לראות את העונות הראשונות שלה פעם נוספת בלי לחשוב כל הזמן על איך הסיפור נגמר והאם זה יקלקל את הצפייה? ואולי פשוט צריך להשוות אותה ליצירה אייקונית אחרת מהמסך הגדול - עובדה, אנשים עדיין אוהבים את "מלחמת הכוכבים" למרות כל הפריקוולים שיצאו בשנים האחרונות. אולי זה המדף אליו תצורף "משחקי הכס". ונכון שזה נגמר רע, אבל זה היה כל כך טוב.
