4 הרגלים רעים שאתם מחזקים אצל הילדים

כל הורה לילד בגיל הרך יוכל להעיד על לפחות שני הרגלים רעים או התנהגויות מרגיזות שיש לילדיו, ושהוא חולם לשנות אותם. אצל חלקכם זה נוגע להרגלי השינה של הפעוט, דבר שמשפיע על אופי הלילות של המשפחה כולה.

זו גם יכולה להיות התנהלות חברתית שלו שמרגיזה אתכם או אפילו התגובות שלו במצבי תסכול. בכל נושא שהוא בטוח יצא לכם לנסות להילחם בהתנהגויות לא-רצויות של ילדכם, ולתהות מה יעצור אותן. בעודכם שורפים כל כך הרבה אנרגיה ועצבים על זה יכול להיות שאתם מפספסים משהו חשוב - אולי משהו שאתם בעצמכם עושים הוא זה שיוצר את ההרגל ואף משמר אותו?

קל יותר לשנות משהו בנו מאשר במישהו אחר(צילום: shutterstock)

החדשות הטובות הן שכפי שבידכם היה הכוח להשריש הרגל ישן - ביכולתכם גם למגר אותו. הנה כמה דוגמאות להתנהגויות כאלה, והצעות לפעולות שיפסיקו את כדור השלג הזה:

1. מתבכיינים כדי לקבל את מבוקשם

יש ילדים שרגילים לבכות מיד כשצריכים משהו, וזו הפכה להיות דרכם לבקש עזרה או להביע אי שביעות רצון ממצב מסויים. אני כמובן לא מדברת על גיל צעיר מדי בו הילד עדיין לא וורבאלי מספיק והוא בוכה כי זו דרכו היחידה להביע תסכול.

ילד בריא ומפותח שמסוגל לדבר אבל בוחר לבכות בכל מצב, לרוב עושה זאת כי משתלם לו. כי מישהו נענה לקולותיו וממהר לרצות אותו למען יפסיק ליילל. מותר לבכות ואפילו צריך לפעמים, אבל כשלא מדובר בבכי אמיתי אלא בכזה שהפך לכלי - הורים מתרגזים ובצדק. הבעיה היא שכדי להשתיק את הילד הם מיד נותנים לו את אשר רצה (ועל הדרך ממלמלים "אתה רואה? לא צריך לבכות").

הם משיגים שקט זמני אמנם אבל הילד החכם רושם את החוויה הזו כהצלחה. למה שלא יעשה זאת שוב? כי ביקשתם? הצחקתם אותו. אתם הרי מוכיחים לו שוב ושוב שכדאי להמשיך בדיוק כך כי זה קונה לו יחס מיוחד. אם אתם רוצים להפסיק את ההרגל הזה התנהגו אחרת בעצמכם. הסבירו פעם אחת שמעכשיו אתם לא מצייתים להתבכיינות אלא למילים ברורות.

משיגים שקט זמני(צילום: shutterstock)

הקושי הוא לקיים את ההבטחה הזו. צפו שהילד יבדוק את רצינותכם ויגביר את הדציבלים בפעם הבאה שירצה לבקש את עזרתכם אך זיכרו שעליכם לייצר שינוי. אל תכעסו, כי כעס הוא מתן תשומת לב מיוחדת. אמנם שלילית אך מאד טוטאלית. היו אדיבים כלפיו וענייניים, ובקשו שיסביר עצמו במילים. כשיעשה כך - עזרו לו. עקביות ונחישות לצד אמפתיה חשובות כאן כדי להצליח.

קראו עוד:

כך העבר שלכם משפיע על סגנון ההורות

בדקנו - עד כמה ההורים מכירים את הילד שלהם

דיכאון סמוי אצל ילדים: כך זה נראה

2. אוכלים גם כששבעים

כשהילדים היו קטנים הכרחתם אותם לגמור מהצלחת. כשהם למדו ללכת רדפתם אחריהם עם חטיפים ופירות כדי שיאכלו משהו כי לא אכלו טוב בארוחה. כשהגיעה שעת הארוחה הבאה הם לא היו רעבים מספיק אז הושבתם אותם מול מסך ושיחקתם ב"אווירון" כדי שיסכימו לקחת כמה ביסים.

כעת התלמיד עלה על מורו. הם מנשנשים מול הטלוויזיה (בדיוק כמוכם), לא מתוך רעב ומזיקים לבריאותם, מוסיפים לצלחת כמויות גדולות מדי ולא יודעים לזהות שובע. ואתם כועסים? אני מציעה להפסיק לרדות בהם על כך (יש מחקרים שמלמדים כי התעסקות יתר בנושא התזונה מייצרת הפרעות אכילה). התחילו להוות להם דוגמה אישית טובה, הקפידו להגיש ארוחות בריאות בזמנים קבועים, ורדו מהם.

הקפידו על ארוחות מסודרות ותנו דוגמה אישית(צילום: shutterstock)

3. נרדמים רק על הידיים

הורים רוצים ללמד את הפעוט שלהם להיגמל מההרגל הזה, אבל בו זמנית ממשיכים לתחזק את המצב הקיים. הם מרדימים את ילדם ערב-ערב על הידיים, ומתלוננים על קיומו של ההרגל הרע הזה. אבל איך ילמד אחרת אם לא מאפשרים לו?

אני לא קוראת לכם להשאיר את הפעוט עזוב בחדרו בוכה עד שנרדם. יש דרכים רבות אחרות ללמד ילדים הרדמות עצמאית, ואותן יש לברור באחריות ובהתאם לגיל הילד, לצרכיו, להרכב המשפחתי, ולאופי ההורים. אך בכל המקרים יש להפנים תחילה שכדי להיגמל מהידיים צריך לא להציע אותן.

יש דרכים רבות ללמד ילדים הרדמות עצמאית(צילום: shutterstock)

4. מפחדים להתרחק מההורים

זה מתחיל חמוד, אופייני לשלבי ההתפתחות התינוקיים, כשהפעוט מחפש אתכם בעיניים ואפילו בוכה כשאתם מתרחקים ממנו. זה שכיח כשהוא צעיר ובוחן את אמינות העולם, ובזמנים מסויימים באמת נדרש מכם כהורים להיות פיזית בקרבתו כדי להוות לו תחנת בטחון.

גם כשהוא לא דורש זאת מצופה מהורה אחראי להיות בסביבת ילדו הפעוט ולשמור שלא ירוץ לכביש, יפול ממקום גבוה או יבלע משהו מסוכן. הבעיה היא שלפעמים ההורה מתרגל לגונן כל כך עד שהוא משדר לילדו במשך שנים מסר הפוך- במקום לשדר ביטחון הוא משדר חרדה.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

ילד שהתרגל לשמוע "תיזהר"/"חכה לי"/"לאט לאט" יחווה את העולם כמקום לא בטוח ויפחד לחקור אותו. הוא יחפש תמיד את מבט הוריו המאשר שהכל תקין וללא נוכחותם הוא יחוש אבוד. גם משפטים כמו "אל תפחד" או "הכל בסדר" שנאמרים בטון מלחיץ לא מסיבים בטחון אלא את ההפך הגמור. תפקידנו לנסוך בילד תחושת יכולת, מסוגלות, תעוזה וסקרנות. את אלה מכבה ההורה המגונן אפילו שהוא מתכוון לחזק את ילדו.

התאמנו בלשחרר בהדרגה. התחילו ממקומות בטוחים בהם ברור לכם שלא נשקפת לו סכנה גם אם יתרחק מכם קלות. תנו לו לצעוד בלי להציע ליווי וכשהוא מביט בכם תגידו לו "אני סומך עליך, רוץ. אני פה".

הישארו בטווח ראייה אבל הגדילו לאט לאט את רדיוס השהייה שלכם סביבו. אם בחרתם בכל זאת להישאר צמודים נסו לא להחזיק ידיים שלא לצורך, כך שלפחות זרועותיו יהיו פנויות לחקר.

הכותבת אשת חינוך והוראה, מדריכת הורים ויועצת שינה