זאק אפרון נכנס לנעליים של טד בנדי: "תמיד אהבתי למתוח גבולות"
במאי "משפטו של טד בנדי", ג'ו ברלינג'ר, מאמין שאופיו מלא הסתירות של הרוצח הסדרתי הוא גם הסיבה למשיכה החזקה של אמריקה לדמותו. "לרוב הרשע מגיע מהאנשים שהכי פחות היית מצפה מהם", הוא אומר בריאיון ל-ynet. את הרוצח מגלם זאק אפרון, שמוכר בעיקר מקומדיות: "זו רכבת הרים"
ג'פרי דאהמר, צ'ארלס מנסון, איילין וורנוס, ג'ון וויין גייסי, דניס רידר. רבים ורעים נכללים במסדר הזיהוי של הרוצחים הסדרתיים אשר החרידו את ארצות הברית לאורך השנים. מצד שני, על אף הזוועות הרבות שגרמו, והאובדן בחיים ובנפש, הם מעוררים בקהל האמריקני והבינלאומי סקרנות, השתאות, לעתים גם הערצה. על פניו מדובר בתופעה מוזרה, אבל היא חוזרת על עצמה שוב ושוב בתרבות הפופולארית שאימצה לתוכה את דמותם של רוצחים סדרתיים כגיבורי תרבות. המרתק ביניהם הוא כנראה טד בנדי הנודע לשמצה, שהסרט החדש "משפטו של טד בנדי" מנסה לפענח את אישיותו, ואף יותר מכך את התהודה התקשורתית שזכה לה אז והיום. "הוא היה המפץ הגדול של המשיכה שלנו לפשעים אמיתיים", אומר הבמאי ג'ו ברלינג'ר בראיון ל-ynet לקראת צאת הסרט בישראל.
המורשת של בנדי מזעזעת, מטרידה ומרתקת כאחד. כסטודנט מבריק ובעל חזות מרשימה, הוא נראה כמיצוי של הגבר האמריקני הנורמטיבי - נאה, אינטליגנטי ונעים הליכות. אולם במחשכים בנדי פעל כרוצח חסר רחמים ולכד, עינה, אנס והרג לא פחות מ-30 צעירות במהלך המחצית השניה של שנות ה-70. המראה שלו הטעה רבות מהן וסייע לו בפיתוי שלהן במהלך מסעות הצייד שלו. עם זאת "משפטו של טד בנדי" אינו אחד מאותם מותחנים מזוויעים המשחזרים בפרוטרוט את מקרי הרצח, אלא מתרכז דווקא בדרך שבה בנדי ניסה, ולא פעם הצליח, לתמרן את בתי המשפט ואת התקשורת במאבק על חפותו. זאק אפרון, שמגלם אותו בסרט, מבטא היטב את קור הרוח המצמרר, התמימות המזויפת שלו, וכן את הדומיננטיות שלו בדיון הציבורי של אותם הימים, שהותירה אותו בזיכרון הקולקטיבי עד היום - 30 שנה לאחר שהוצא להורג על כסא חשמלי בגיל 42.
"אחרי שקראתי את התסריט, ושוחחתי עם ג'ו, ממש לפני שחתמתי על החוזה, ראיתי הזדמנות שהיא מבטיחה בבסיסה", אומר אפרון במהלך הראיון, "זה לא היה קשור לכסף או משהו כזה, אלא בגלל שמדובר בדמות אמיתית שלא ידעתי עליה הרבה. מה שגיליתי זה שיש פה סיפור, וג'ו מצא דרך לספר אותו באופן נהדר וחכם כי הוא מתחבר לדמויות, והוא מציב אותך בנקודת המבט של מישהו שצפה במשפט בזמן אמת. אתה מתבונן בטד כפי שהוא עצמו מעל לפני השטח, ובלי לשפוט. זו רכבת הרים, ממש כמו רכבת ההרים שהציבור חווה בזמנו."
נראה שהרגשת צורך לבדל את העיבוד שלך לסיפור של בנדי מגודש האלימות בז'אנר ה-"פשע אמיתי" ששולט בטלוויזיה והקולנוע היום.
"יש המון סרטים גרועים וגם כמה טובים, על איך רוצח סדרתי הורג, כשהעלילה עוסקת בהליך המשטרתי, וספירת הגופות הגואה. אבל לא הייתי מעוניין בסרט כזה, כי הרוצח היה מתואר בו כדמות דו-מימדית של מכונת הריגה. ולעומת זאת, המציאות היא שלרוב רשע מגיע מאנשים שהכי פחות היית מצפה מהם, ושבהם אתה בוטח, ואני רציתי לשרטט דיוקן שהוא מותחן פסיכולוגי על הטעיה ובגידה. אחת הסיבות שרציתי לעשות את הסרט הזה היא הניסיון לקחת צעד אחורה ולנתח את השאלה הזאת דרך המשפט הזה, שהוא המפץ הגדול של המשיכה שלנו לפשעים אמיתיים."
ובכל זאת, יש גם משהו בסקרנות האנושית שמייצרת אובססיה לרוצחים הללו.
"יש הרבה סיבות לכך שאנחנו נמשכים למקרים האלה. מהעת הקדומה של האנושות, כבר מימי האדם הקדמון וחברות של ציידים לקטים, בני אדם מחוברים לסכנה, ומתבוננים מעבר לכתף כדי לראות מה אורב להם, כי זה מנגנון הישרדותי מימים ימימה. ואני חושב שאנשים נמשכים לדברים רעים שקורים לאנשים אחרים. לרוע המזל זה חלק מהמצב האנושי. מצד שני, אף אחד לא רוצה להיות כמו הרוצחים הללו, יש להם בעיות."
אפרון מזכיר כי "במהלך המשפט הוא הגן על עצמו, ורוב האנשים האמינו לו ועמדו לצדו. זה היה משהו כמו חצי חצי". לדבריו, מן הראוי שהקהל ייקח מהסרט את המסר המתבקש והרלוונטי, היום יותר מתמיד. "עכשיו אפילו עוד יותר חשוב שהלקח הזה יופנם על ידי אנשים - לא לשפוט אנשים לפי מראית עין ולהיות יותר מודעים, לסמוך על האינסטינקטים שלך, ולהיזהר."
עם זאת, ברלינג'ר מזכיר שזוהי אינה משימה קלה כל כך לחשוד באדם שאתה מעריץ או מעריך אותו: "לאחרונה היה לנו את הסרט הדוקומנטרי של HBO על מייקל ג'קסון, וחלק מהאנשים הפנו את הביקורת להורים: איך יכולתם להשאיר את הילדים שלכם עם אדם נוראי כזה. איך יכולתם להשאיר את הילדים שלכם במצב הזה. אני ממש לא מסתכל על כך מהזווית הזאת. בשבילי מייקל ג'קסון הציג את עצמו בדרך מסוימת שעוררה כנות ואמון ואנשים בטחו בו, ולכן ההורים הללו השאירו את הילדים שלהם בנוכחותו. זאת גם המשיכה לבנדי, כפי שהוא עצמו אמר: 'רוצחים לא באים מהאפלה, עם ניבים ארוכים ודם שזולג על הסנטר שלך. אתה אח, אתה אב, אתה עובד עם אנשים שאתה מעריץ - משם זה בא.'"
תפקידים דרמטיים אינם זרים לזאק אפרון בן ה-31, אולם הוא מוכר בעיקר בזכות הופעותיו בקומדיות קלילות, ולא פעם פרועות, כמו "הדייט שהביך אותי", "שכנים", "משמר המפרץ" ועוד. בתפקידים האלו הובלטו מן הסתם פניו המאירות ומבנה גופו השרירי. ב"משפטו של טד בנדי" לעומת זאת, ניתנה לו האפשרות להעמיק בתפקיד אופי. הוא מעריך את זה, ומקווה להמשיך בקו הזה: "תמיד אהבתי למתוח את הגבולות. אני מחפש דמויות שיהיו שונות מהתפקידים הרגילים שלי. איכשהו קרה שדווקא התפקידים הקומיים שלי הם הפופולאריים יותר, אבל אני עדיין אוהב מאוד את העבודה הדרמטית ורוצה לעשות הרבה יותר מזה. לאחרונה פתחתי ערוץ יוטיוב משלי, אז אני לומד הרבה יותר על התהליך שמאחורי המצלמה. יהיו עוד הרבה הופעות מצחיקות בעתיד, אבל גם רציניות יותר."
