"אחרי עוד ערב שפספסתי את הילדים, החלטנו לעבור לערבה"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם - משפחת שמואלי מקיבוץ אילות.

"כבר לא מתחילים איתי, כאילו כתוב לי על המצח 'אשת עסקים'"

"הטיסות מפה הן בכלום כסף - האילתים כל הזמן בחו"ל"

"נשמע לי סקסי לעזוב הכל ולגדל פלפלים בערבה, אבל זה היה סיוט"

בצילום: ליטל (36), דרור (36), איתי (8), עידו (5 וחצי), בן (שנה וחצי).

משפחת שמואלי(צילום: אסי חיים)

הבית: ליטל: "גרים בקיבוץ כשלוש שנים, בבית זמני של 50 מטר, אבל חיים בחוץ, בחצר. בקרוב נעבור לבית גדול יותר. לפני כן גרנו בהוד השרון".

מה אתם עושים? ליטל: "שנינו עובדים בקיבוץ. אני עושה את יחסי הציבור לאירוח ולעסקים הקטנים של הקיבוץ ופרויקטים של שיווק ופרסום, ודרור מנהל את ענף המזון".

מה עשיתם לפני? ליטל: "הייתי מנהלת יחסי הציבור של יוניליוור, תפקיד בכיר ותובעני". דרור: "ניהלתי מסעדה ברעננה. זה היה עסק משפחתי".

איך הגעתם לקיבוץ? דרור: "הגענו למצב שאתה לא חי. קמים בבוקר בלחץ כדי לזרוק את הילדים בגן כמה שיותר מהר, כי כל דקה תעלה לך בפקקים. עצבים ולחץ, וכל יום שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. וכשאתה מגיע הביתה בלילה, אתה ממשיך לעבוד בטלפון ונרדם על הספה. גם כשיוצאים, כל אחד בטלפון שלו ובמיילים. היה לנו טוב, הרווחנו טוב, אבל היה חסר דבר קטן שנקרא משפחתיות".

ליטל: "כל חיי הייתי עירונית ואף פעם לא הסכמתי לדבר על זה. דרור נולד וגדל פה. אחרי שהיינו בחתונה של אחיו פה, והיה עוד ערב שחזרתי מאוחר הביתה, ועוד ערב שפיספסתי את הילדים, ישבנו במרפסת ואמרתי: יאללה, בוא נעזוב ונעבור דרומה".

עד כמה זה שונה? ליטל: "זה מטורף. זה שינוי פסיכי באורח החיים. אני רואה את הילדים כל יום, ואנחנו יחד אחר הצהריים. יום אחד עידו היה חולה ונשארתי איתו בבית. זה לא קרה אף פעם במרכז. אחרי חצי יום הוא אמר לי: אמא, תודה שנשארת איתי, אני מרגיש יותר טוב. זה ריגש אותי ברמות. הבנתי שזה שווה לי הכל".

מה מפריע לך בקיבוץ? ליטל: "בהתחלה הפריע לי שאני לא יכולה לשבת במרפסת בשקט. כל היום זה רכבת וטיילת של אנשים, אבל גם אנחנו ככה. זה חלק מהחיים פה, הבית תמיד פתוח. היה קשה לי להתרגל אליו כעירונית שהפרטיות הייתה חשובה לה, אבל היום אני מקבלת את זה באהבה".

השכר כבר לא שלכם? ליטל: "המשכורות הולכות לקיבוץ ואנחנו מקבלים תקציב של כ-8,500 שקל. אבל אין עלויות שיש בעיר, רק 200 שקל לגן. אין לנו שכר דירה. אפשר להגיד שרמת החיים שלנו לא השתנתה, אבל איכות החיים בהחלט השתנתה לטובה".

אוהבים את העבודה בקיבוץ? ליטל: "עצרתי את הקריירה וזו הקרבה למען המשפחה, אבל מה שאני עושה היום נותן לי סיפוק. זה מאתגר לעשות יחסי ציבור למקום קטן. זה תפקיד חדש ובקיבוץ לא כולם ממש מבינים מה אני עושה. הם לא מבינים שמאחורי כל אייטם וכתבה על הקיבוץ יש עבודה סיזיפית". דרור: "אני לא הכי אוהב את העבודה, אבל אלה החיים שבחרתי ואעשה את המקסימום שאני יכול איפה שצריך אותי".

מינוס? דרור: "חיים ממה שיש, אבל לא מחסירים מעצמנו שום דבר".

הוויתור הכי גדול? ליטל: "הניתוק מהחברה. היו לנו הרבה מעגלים של חברים והמרחק גורם לניתוק, וזה קשה". דרור: "אין מדיח כלים כי אין מקום. זה הוויתור הכי גדול".

חופשה אחרונה? ליטל: "היינו בבודפשט, אחרי שלא היינו שנתיים וחצי בחופשה. טסנו ב־400 שקל מעובדה".

הוצאה שמצטערים עליה? דרור: "עשיתי קורס מנהלי תיקי השקעות ופתחתי חשבון למסחר בבורסה. בהתחלה הרווחתי יפה ואז הייתה איזה עסקה גדולה. בכמה שניות הרווחתי מלא. אמרתי עוד 100 דולר אני יוצא, ובחמש שניות זה ירד בעשרת־אלפים דולר. הבנתי שזה לא בשבילי".

חלום? ליטל: "יש לנו בחדר מפה של העולם שבה אנחנו מגרדים את המקומות שהיינו בהם. אנחנו רוצים לגרד את כל המפה ביחד".