כשז'בוטינסקי ובגין הגנו על שלטון החוק
עצמאות הרשות השופטת, הכוח של פסיקתה, יכולתה לשמש בלם מאזן לרשויות המחוקקת והמבצעת - הם ערובה לכך שישראל תהיה דמוקרטיה. כך למדתי בבית אבי, וכך אני ממשיך לפעול כיום כיועץ המשפטי לממשלה | טור מיוחד המתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"
כאשר שואלים אותי "מיהו בעיניך מנהיג", השם הראשון שעובר בראשי הוא זאב ז'בוטינסקי. איש חזון ומעשה. הוגה דעות רחב אופקים, שפעל ללא הרף למען העם היהודי ולמען קוממיותו בארצו. לוחם וחולם, שלא חסך מאמצים להגשים את חלומותיו. הגם שלא זכה לראות בהגשמת החלום שלמענו הקדיש את חייו – הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל – תיאר ז'בוטינסקי בכתביו את תווי המתאר של מדינה זו, המבוססים, בין השאר, על תפיסתו העקרונית בדבר עליונות החוק והמשפט ומעמדם היסודי של זכויות האדם.
"דמוקרטיה - פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב יכול לשלול את החופש, ובמקום שאין ערובה לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע... (כדי) להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר הגנה. מטרתה של הדמוקרטיה היא להבטיח למיעוט השפעה על מהלך העניינים של המדינה. סוף־סוף מיעוט אינו מורכב אלא מיחידים שנבראו 'בצלם וכדמות אלוהים'".
כך בפשטות, זיקק את התפיסה הלאומית־ליברלית שעוברת כחוט השני בהגותו, תפיסה שביסודה ההבחנה בין הדמוקרטיה הפורמלית לבין הדמוקרטיה המהותית. וכדבריו: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות".
וכפי שמתאר פרופ' אריה נאור, בחיבורו "המתווה החוקתי של זאב ז'בוטינסקי למדינה היהודית בארץ־ישראל", את תפיסתו של ז'בוטינסקי לעניין זה: "מבחנה של דמוקרטיה אינו בניסוח סעיפי החוק: בצרפת אין זכות בחירה לנשים, בבריטניה יש בית לורדים שהחברות בו עוברת בירושה ובארצות־הברית הרשות המבצעת מסורה בידי אדם אחד בלבד. ואולם בכך לא העיקר: 'כל שעליך לבחון הוא שתי נקודות מכריעות אלו: ראשית, האם במדינה הנדונה נחשב הפרט לריבון, חירותו – למיטב התחיקה, וסמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט – או שמדובר במדינה שבה הפרט הוא קודם כל נתין, והמדינה תובעת לעצמה את הזכות לכוון כל היבט של חייו ופעולתו. ושנית: האם במדינה זו שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה? בשתי אמות מידה אלו די כדי להבחין בין דמוקרטיה להיפוכה'".
ז'בוטינסקי הדגיש את הצורך ליישם אידיאל זה במדינה שתקום: "במדינה יהודית יהיה צורך להגיע לצורת משטר אשר בו המיעוט לא יהיה חסר־הגנה". "לו היה לנו רוב יהודי בארץ, היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון־זכויות גמור, מוחלט ושלם, בלי שום יוצא מן הכלל: יהודי או ערבי או ארמני או גרמני, אין הבדל בפני החוק – כל הדרכים פתוחות בפניו".
אבן יסוד בית"רית
ז'בוטינסקי לא זכה, כאמור, לראות בהגשמת חלומו בהקמת מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. אולם גדולתו כמנהיג מתבטאת בכך שמורשתו, החרוטה עלי כתביו הרבים, עברה לממשיכי דרכו בתנועת החירות, ונחרטה על לוח ליבם של אנשי בית"ר לדורותיהם. ז'בוטינסקי התווה דרך. והדרך הזו נכבשה ברגליהם של ממשיכיו עד שהפכה לאבן יסוד בתפיסת העולם של התנועה.
כך, למשל, כתב מנחם בגין ז"ל, בשנת 1951, על ההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית: "עליונות המשפט – למה? יש וישאולונו - בשם 'הדמוקרטיה', כמובן - כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? זוהי שאלה מדיחת דעת והדמוקרטיה המוצגת על ידי מי שהציג את השאלה הזו, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם.
"אפשר להקשות כנגדו: כלום זה דמוקרטי שאיש אחד, או אחד עשר או חמישה עשר אנשים הקרויים 'מיניסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויחליטו, למשל, על ידי שיניעו את 'הרוב' שלהם בבית הנבחרים לקבל 'חוק' שעל פיו כל חייל או כל שוטר, רשאי לאסור ולכלוא כל אדם שיהיה חשוד בעיניו, או להיכנס לביתו של האזרח ולערוך בו חיפוש או לפתוח את מכתביו של האזרח וביניהם את מכתביו המשפחתיים האינטימיים – כלום זו תהיה דמוקרטיה או זו לא תהיה אלא דמוקרטיה פורמליסטית, 'החלטת הרוב', דמוקרטיה מזויפת שתכנה הממשי עריצות?...
"על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית־הנבחרים - לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של עליונות המשפט, כלומר קביעת החרויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות".
ערכים יסודיים אלו, של שלטון החוק, הפרדת רשויות, הגנה על זכויות האזרח, הגנה על החלש, ושוויון הכל בפני החוק – כך שאיש אינו מורם מהחוק, אשר עוצבו ונצרבו בכתיבתו של ז'בוטינסקי, מהווים חלק בלתי נפרד מאבני היסוד של מדינת ישראל, ובכך גם מהווים הגשמה של חזונו. ז'בוטינסקי מיזג בכתיבתו ובהגותו בין גאולה של העם היהודי במולדתו, ציונות ועוצמה ביטחונית, לבין הצבת ערכים ליברליים בבסיס התפיסה הלאומית. וכך, בחזונו, הציב את הקו המחבר בין מדינה יהודית ודמוקרטית, המהווים שני ערכים משלימים, שיוצרים את השלם.
מהותית, לא פורמלית
ב-71 שנות עצמאותה של מדינת ישראל עמדו ערכים אלו בליבת הזהות של מדינתנו. בית המשפט העליון, הנהנה מעצמאות ומיוקרה בינלאומית, עיצב בפסיקתו את השוויון של הכל בפני החוק ואת ההגנה על זכויות האדם במדינה.
אלפי פסקי הדין מספרים את סיפורה של הדמוקרטיה הישראלית - זו המגינה על זכותן של נשים להשתתף בקורס טיס, זו המגינה על זכותם של בני זוג מאותו מין להירשם כהוריו של ילדם המשותף, זו המגינה על זכותם של מפוני גוש קטיף לקבל פיצוי הולם בגין זכויותיהם שנפגעו בהחלטה על ההתנתקות, זו המגינה על זכותו של איש חינוך, חבר תנועת לח"י, שלא להיפסל בשרירותיות ממינוי לתפקיד בגין תפיסותיו האישיות, זו המגינה על זכותן של תלמידות ממוצא ספרדי שלא להיות מופלות בקבלה לבית ספר בגין מוצאן, והדוגמאות הן רבות מספור.
עצמאותה של הרשות השופטת, הכוח המחייב של פסיקתה, יכולתה לשמש בלם מאזן לכוחן של הרשויות המחוקקת והמבצעת שעה שהוא מופעל בניגוד לחוק או בשרירותיות – היא ערובה שאין בלתה לכך שמדינת ישראל תהיה דמוקרטיה מהותית, ולא רק פורמלית, ברוח חזונו של ז'בוטינסקי. כך למדתי בבית אבי. כך אני פעלתי לאורך כל שנותיי בשירות המשפטי הציבורי. וכך אני ממשיך לפעול כיועץ המשפטי לממשלה של מדינת ישראל.
המאמר לזכר אביו של מנדלבליט, ברוך (מיקי) ז"ל, מתוך הספר "מנהיגים מדברים ז'בוטינסקי" - יוזמה של "הנהגת בית"ר העולמית", בהוצאת "ידיעות אחרונות", שייצא בקרוב.
לפנייה לכתב/ת 
