יציאה לפנסיה (גם מהזוגיות) מתחילה בראש

ברגעים אלה ממש מדסקסים בממשלה את הסוגיה של העלאת גיל הפרישה של נשים מ-62 ל-64. מילא היו מדברים על תוספת של עשר שנים, עוד הייתי מבינה (נגיד, לא באמת), אבל מסתבר שהשנתיים האומללות האלה הן שיקול מכריע ולכן קשה לקבל החלטה בנושא.

גיל הפרישה נקבע בסוף המאה ה-19, כשנשים לא באמת עבדו, אנשים עישנו במטוס וטלפון החוגה עליו השלום היה בבחינת נס טכנולוגי. מצד שני, גם היום עוד יש אנשים ששולחים פקס, אז מה אני מתפלאת.

פרישה לפנסיה היא עניין מטומטם. רק עכשיו אני צוברת תבונה ויכולה להשתמש בטעויות שלי, שיש הקוראים להן "ניסיון", כדי לסייע לטעויות של אחרים. כשאהיה בת שישים יהיה לי כזה ניסיון עשיר, שזה יהיה ממש דבילי להגיד לי "יאללה ביי" רק בגלל שיצמחו לי יותר שערות בסנטר מאשר בראש.

אני מודיעה בזאת שאינני מתכוונת לפרוש לפנסיה בשום גיל. כל עוד המוח שלי צלול, הפה מצליח להפיק את מה שהמוח חושב, והאצבעות מסוגלות להקליד (או לעשות כל פעולה עתידנית בעוד כעשור), אין לי שום כוונה לשבת בבית בחוסר מעש.

אנשים אומרים שהם מתים לצאת לפנסיה, אבל זה לא נכון, זה יפה רק בתאוריה, מפני שבפועל אתה תולש את השערות (אם נותרו לך) ומעצבן את אשתך (אם נותרה לך). אין שעמום יותר גדול, בזבוז של כשרונות ואיבוד ערך עצמי, מחופש ארוך שאינו נגמר.

החזירי לעצמך את הערך העצמי(צילום: shutterstock)

לעוד טורים של גאיה

כשהאגו מנהל לך את החיים

הגיע הזמן להסיר את המסיכות

אין דבר כזה שאי אפשר

בחדר הטיפולים שלי אני פוגשת עשרות נשים שלא ייצאו לפנסיה משום שהן לא במעגל העבודה מאז שנכנסו להריון. רובן לא יודעות כמה כסף יש בחשבון (או כמה חשבונות יש), מאיפה הכסף הזה מגיע, לאן הוא הולך. חלקן מקבלות מהבעל קצבה המיועדת לצרכי הבית, וחלקן מגהצות כרטיסי אשראי כמו ילד שאמא שלו דוחפת לו ממתקים כדי שלא יבכה.

רובן מתהלכות בבגדים מוקפדים ובנשמה שפופה. הן לא עובדות בגלל סיבות שונות, שמקורן בגידול ילדים או בשפע כלכלי, אבל התוצאה היא אחת: מגיע השלב שאזור הנוחות נעשה לא נוח, אבל קשה נורא להיחלץ מכלוב הזהב. כשהמילה "גירושים" עולה על הפרק הן לא יודעות מה לעשות עם עצמן.

יש נשים שמתגרשות כי הגבר מצא מישהי טרייה (בדרך כלל היא נולדה כשהוא התגייס), ועכשיו הן צריכות למלא את הזמן והחלל שנותר. אחרות נמצאות במערכת יחסים איומה, אבל לא שוקלות גירושים כי הן חוששות מאיבוד המעמד הכלכלי, לא יודעות במה לעבוד והאם מישהו ירצה להעסיק אותן.

בחייו של כל זוג מגיע הרגע בו הוא שוקל לפרוש לפנסיה מהמערכת הזוגית. בדרך כלל זה קורה הרבה לפני גיל שישים. לפנסיה הזאת את צריכה להגיע מוכנה: עם חשבון בנק משלך או כזה שאת יודעת בדיוק מה יש בו, והכי חשוב: בעלת מקצוע. אם, וכאשר, יתרחשו גירושים, תוכלי לעמוד בזכות עצמך, ליצור עניין ולהרגיש סיפוק.

הבעיה הכי גדולה של אשה שאינה עובדת מחוץ לבית היא תחושת התסכול ואיבוד הערך העצמי. אני פוגשת נשים מדהימות שלמדו ועבדו למחייתן עד שנכנסו להריון והתמקצעו ב"אמא הסעות בע"מ", "אמא מבשלת כמעט טעים" ו"הנה כסף חמודי תקנה לך משהו אמא נחה".

אגב, כל המקצועות האלה קשים פי מיליון מעבודה בחוץ, ככה שעקרת בית יכולה לרשום בקורות החיים: מנהלת אישית, מזכירה בכירה, מפיקת אירועים, חובשת, מתאגרפת, וכמובן תואר חמישי בפסיכולוגיה מעשית.

בכל אחת טמון ניצוץ של כישרון שמחכה להתפרץ. זה יכול להיות משהו שעסקת בו בעבר, חלום ילדות שהדחקת, יכולת מאוחרת שגילית בעצמך, רצון להמציא את עצמך מחדש. ברגע שתגלי את התשוקה האמיתית שלך ותתחברי לילדה השמחה שיש בתוכך, תגלי שאין דבר כזה "אי אפשר". יש בך את העוצמה להפוך הכל לאפשרי.

"אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס אם לא יהיה לך האומץ להיפרד ממראה היבשה", אמר כריסטופר קולומבוס.

חג שמח,

גאיה קורן,

מייסדת שיטת אני מלכה להערכה עצמית, מנחת סדנאות נשים , סופרת "אני מלכה גרושה באושר " ועיתונאית בידיעות אחרונות .