צ'רלי צ'פלין הפלסטיני: אליה סולימאן מציג קריקטורה של הקיום האנושי
It Must Be Heaven, סרטו החדש של גדול הבמאים הפלסטינים כיום, מתאר את חייו של פליט פלסטיני והניכור שהוא חש בכל מקום בו הוא נמצא, מנצרת ועד ניו יורק. עם כל הביקורת הסמויה על ישראל, נראה שמה שעומד במרכז הסרט היא בעיית הזהות הפלסטינית
הרגע הסוריאליסטי הזה, אחד מני רגעים יפים רבים אחרים (וסוריאליסטים לא פחות) ב-It Must Be Heaven, הוא הרגע היחיד בו סולימאן מדבר במהלך הדרמה הקומית שהוקרנה היום (ו') בבכורה בפסטיבל קאן כחלק מהתחרות הרשמית על דקל הזהב. הבמאי והשחקן הפלסטיני אמנם מאכלס בפניו ובגופו את כל 97 דקותיו של הסרט, אולם הוא עושה זאת כמתבונן מהצד - מתבונן בעולם סביבו, ומתבונן באופן בו העולם סביבו מתבונן עליו. כמו יצירותיו הנהדרות מן העבר "כרוניקה של היעלמות", "התערבות אלוהית" ו"הזמן שנותר", סולימאן בעל ההומור העדין והמחוכם משתמש בעצמו כמראה של המצב האנושי. הפנים הם פני אליה סולימאן, אולם הדמות שלו היא קריקטורה של הקיום במציאות הפוליטית והתרבותית הנוכחית.
החוויה האקזיסטנציאליסטית הזו מייתרת את הצורך בקו עלילתי כלשהו, ואכן ב-It Must Be Heaven אין סיפור, אלא ברצף של סיטואציות סוריאליסטיות, מצחיקות, מגוחכות, מרירות. מלפנים הן מחייכות, אך מאחוריהן יש המון כאב. הכאב של חיי פליטות, ניכור וזרות אשר סולימאן בתור "הפלסטיני הנודד" מיטיב להמחיש בנצרת, פריז ובניו יורק - שלושת האתרים בהם מתרחש הסרט. בבית שבעיר הולדתו שבישראל הוא חש כמו נוכח נפקד שמנסה לשרוד בקו התפר שבין התרבות הערבית השורשית והפשוטה, לבין התרבות המערבית המקדמת והמנוכרת.
סולימאן הדומם מופיע בסרטיו על תקן צ'ארלי צ'פלין, באסטר קיטון והרולד לויד. דומם, ותמיד תמיד בודד. הוא שומר על זכות השתיקה ונותן לסיטואציות מסביבו לדבר, מה שהופך אותו לכמעט שקוף בכל אחת מהסביבות המשתנות. בנצרת אלו השכנים שאינם מכבדים את המרחב האישי שלו, וגם לא ממש מכבדים המרחב באופן כללי בהתנהגותם הגסה, לעתים האלימה, שאינה נותנת את הדעת לסביבה כלל וכלל. בפריז אנשים מנומסים והכל מתנהל על פי הפרוטוקול שמשאיר את האנושיות כהערת שוליים בצד. ובניו יורק הצביעות חוגגת בשלל גוונים. לאיזו עיר עדיף לקרוא בית? ספק אם יש מקום כזה לסולימאן.
סולימאן נחשב לגדול הבמאים הפלסטינים, וההשפעה וההשראה שלו ניכרת על יצירתם של רבים מהקולנוענים בני עמו הפועלים בישראל. כמעט ואפשר לחצות את קהילת הקולנוענים הפלסטינים לשני אגפים משני צדי הקו הירוק. בעוד שבגדה המערבית חותרים יותר ליצירת סרטים מלאי להט, ולוחמניים באופן מופגן נגד ישראל, בצד השני היוצרים נמשכים יותר לסאבטקסט של סולימאן, לביקורת המתונה והמחויכת שלו כלפי הממסד הישראלי וגם כלפי הפלסטינים עצמם. השפה החזותית המקורית כל כך נלמדים על ידי סטודנטים יהודים וערבים בבתי הספר לקולנוע בארץ, וב-It Must Be Heaven הוא מציע שיעור נוסף במבע קולנועי, וגם בכל מה שקורה מאחורי הקלעים.
נצרת מוגבלת מבחינת האפשרויות להתפתחות אמנותית ויצירתית, וישראל ככלל חונקת בכל הנוגע להשגחה הממסדית על התכנים - במיוחד של יוצרים פלסטינים אזרחי המדינה. זו מן הסתם אחת הסיבות לכך שסולימאן יצא מחוץ לגבולות הארץ לפני שנים רבות בחיפוש אחר קריירה והפך לאזרח העולם הגדול. למרבית הצער, הוא גילה שבחו"ל לא קל יותר לעשות סרטים. לא פחות מעשור עבר מאז יצא סרטו האחרון "הזמן שנותר". הוא מתייחס לכך בסצנה אחת בפגישה עם מפיק צרפתי שמסרב לתמוך בפרויקט מכיוון שמדובר בסרט "לא מספיק פלסטיני". ואילו בסצנה נוספת המתרחשת במשרדי חברת הפקות בניו יורק, המפיקה האמריקנית מתעלמת ממנו כמעט כליל. טוב, היא בקושי מתייחסת ל"חברו" גאל גרסיה ברנאל (בהופעת אורח מפתיעה).
עוד הופעת אורח, קצת פחות מפתיעה, היא זו של כוחות הבטחון הישראלים. מדובר בהופעת אורח כי למרות שחלקו הראשון של הסרט מצולם בסמטאות נצרת והגבעות הסובבות אותה, וכן בברים ובמסעדות שבה, העיר מוצגת כמעין אקס-טרטוריה פלסטינית, שלא לומר אוטונומיה. הופעת האורח של הממסד מגיע בדמות שני אנשי בטחון חמושים עם פטיש למשקפי שמש אופנתיות. הם לא מבחינים בסולימאן שנוהג במכונית לצדם, אך הוא כאמור מתבונן. ומה שהוא רואה הוא לא מראה מלבב. חוץ מהסצנה הבודדת והמבודדת הזו, ישראל נעדרת מהמסך ב-It Must Be Heaven אך כמובן נמצאת כל הזמן בתודעה. הצביון המיליטריסטי שדוחק את הגיבור ב"מלים נרדפות" של נדב לפיד (שנרכש לאחרונה להפצה בארצות הברית על ידי חברת קינו לורבר) להתכחש למולדתו, הוא הגורם העיקרי לכך שסולימאן הפלסטיני נאלץ לחפש בית אחר על הגלובוס. בשני המקרים, הם מגלים שצרפת היא לא בהכרח המקום הנכון להתיישב בו.
