המדינה שבה הכדורסל הוא טירוף / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם מתמקד באהובתו יוון, ארץ שבה האינטנסיביות הסובבת את הענף מגיעה לרמות שקשה להסביר. כמה אנשים היו מגיעים לאצטדיונים הפתוחים, למה היה קשה להגיע לכיכר אומוניה אחרי הזכייה המקומית באליפות אירופה ומדוע עבדכם הנאמן גורש ממונית
אם אני חוזר עשרות שנים לאחור, הנבחרת המקומית הייתה לרוב יריבה נוחה וישראל ניצחה שם די בקלות, לפני שהזמנים השתנו, עם נקודת המפנה בפיראוס ב־1987. חשוב לציין שביוון היו מטורפים על כדורסל עוד קודם לכן. המשחקים נערכו בעבר באצטדיונים פתוחים – לעיתים לעיני 50 אלף צופים! – ונמשכו שלוש שעות ויותר עד שהמארחים היו מנצחים... אלפי מטבעות הושלכו למגרש בכל משחק, והקבוצות או הנבחרות נמלטו עם שריקת הסיום לחדרי ההלבשה.
את הלילה של הזכייה לא אשכח לעולם. מאות אלפים חגגו באתונה. הגעתי לשם עם דן חי, שליח נוסף של "ידיעות אחרונות", שעתיים־שלוש אחרי המשחק. הייתה סכנה אמיתית לנהוג לאזור כיכר אומוניה בגלל שהדרכים התמלאו בשברי בקבוקי אוזו, בירה ויין שהיוונים ניפצו בשכרותם מרוב שמחה. פגשנו שם עמית יווני, חבר טוב מהאליפות, שהתנדנד כמו לולב ולא זיהה אותנו דרך עיניו הנוצצות.
אז חזרתי לארץ בסיום החגיגות, ויומיים לאחר מכן שוב טסתי ליוון כדי לצפות בסלוניקי במשחק של אריס מול נבחרת אירופה, בהשתתפות שני ענקים כחול־לבן, מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י. מאות אלפים מבני המקום רצו לראות ולגעת באליליהם האלופים. למרות הטריקים של המשטרה המקומית, נבחרת היבשת התקשתה להגיע אולם כדי להתאמן ערב המשחק. הסלוניקאים רצו להיות קרובים לכוכבים, נישקו, חיבקו וכמעט חנקו אותם מרוב אהבה.
זקנים וילדים, נשים וגברים, נשארו שם שעות ופרצו בבכי למראה הכוכבים. אגב, את המשחק הבא של נבחרת היבשת פיספסתי. בהיעדר יחסים עם ישראל, סירבו לאפשר את כניסתי לבולגריה. כל מדינות מזרח אירופה הערימו אז קשיים במתן ויזות לישראלים, על אחת כמה וכמה לאנשי תקשורת.
אבל נחזור ליוון. יריבות ושנאה קיימות כמעט בכל עיר בעולם שבה משחקת יותר מקבוצה בכירה אחת. רק תראו מה קורה בין הפועל למכבי תל אביב, או בדרום אמריקה. אבל מה שקורה בין פנאתינייקוס לאולימפיאקוס הוא דבר שלא לקוח מהעולם הזה. האהדה סחבה את שני הקהלים לאלימות ולסכנת נפשות. אפילו ההחלטה לא לאפשר לקהל חוץ להיכנס למשחקים לא עזרה. פעם אחת ביקשתי מנהג מונית, אוהד פאו, להסיע אותי להיכל השלום והאחווה, הבית של אולימפיאקוס. הוא הורה לי מיד: "רד מהמונית. רק זה שהזכרת את השם של האויב הגדול עושה לי רע, אני מאחל לך את מה שאני מאחל להם".
דימיטריס ינאקופולוס, הבעלים של פאו, מתייחס לכל שופט או נציג ההתאחדות והליגה, שלא מקורבים למועדונו, בתור אויב.
הוא נלחם גם בנשיא היורוליג ג'ורדי ברתומאו ואנשיו. הוא נקנס בסכום גבוה אינספור פעמים על אמירותיו והתפרצויותיו, התעלם מעונשי הרחקה ממשחקים והמשיך להגיע לאולם כאילו לא נענש. ינאקופולוס אפילו הודיע על פרישת קבוצתו מהיורוליג, אבל לא מימש את האיום.
בינתיים, הקנאות של ראשי אולימפיאקוס הגדולה העבירה אותם על דעתם, והעקשנות עלתה להם בירידה לליגה השנייה. היא יצאה למלחמה נגד המוסדות השונים בגלל מחאה על השיפוט, והחרימה ופוצצה משחקים עד לקבלת העונש. אם תופיע לליגת המשנה, למרות שהודיעה כבר על פרישתה ממנה, היא תיאלץ לעשות זאת במינוס שש נקודות.
עכשיו, מעבר להופעה ביורוליג, המטרה של אולימפיאקוס היא למלא את החלל החסר במשחקים בליגת ה-VTB או האדריאטית. בתיאטרון האבסורד של היורוליג יאפשרו לה להמשיך לשחק, למרות פרישתה מהליגה היוונית בניגוד לתקנון המפורש. מסכן דייויד בלאט שנקלע למלחמה הזו והוסיף את הירידה לרקורד הנפלא שלו. הוא נשאר חסר אונים ברגע שהבעלים של אולימפיאקוס, משפחת אגלופולוס, נתנו יד לכל המהומה הזו, כשנתנו את ההוראה לא להתייצב למחצית השנייה באותו דרבי מפורסם, ובהמשך לדרבי ביתי נגד פנאתינייקוס.
לפנייה לכתב/ת 
