ביקורת סרט - "ברייטברן": הגרסה האפלה של סופרמן
אסור היה להשתמש בשמו המפורש של סופרמן בגלל זכויות יוצרים, אבל "ברייטברן" הוא ללא ספק הגרסה האפלה שלו. במרכזו ילד עם כוחות שמגיע מיקום אחר, אבל במקום לעשות טוב בעולם - פונה לרוע. זה היה יכול להיות טוב, אבל הביצוע לוקה בחסר ולא משכנע
נפתולי עלילות גיבורי העל הכילו עשרות רבות של מהלכים עלילתיים שבהם הגיבורים הושחתו והפכו לסכנה עבור חפים מפשע, וסופרמן לא היה פטור מכך. בסדרה "סופרמן: הבן האדום" (מארק מילר, 2003) החללית של התינוק קאל-אל נוחתת בקולחוז באוקראינה והוא גדל להיות גיבור העל של ברית המועצות. ב-Injustice: Gods Among Us (תום טיילר ובריאן בוצ'לטו, 2013-16) סופרמן עובר התפרקות נפשית (לאחר שהג'וקר מתעתע בו וגורם לו לרצוח את לואיס ליין) ומחליט לנהל את העולם. ב"ליגת הצדק" (2017), סרטו של זאק סניידר, סופרמן חוזר מהמוות ועובר פאזה של חוסר מיקוד שבה הוא מכפכף את חבריו.
ומה לגבי ילדותו של סופרמן? ב-1985 הופיעה בקומיקס גרסה של סופר-בוי שהגיע מיקום מקביל ("סופרבוי-פריים") והופך לנבל-על. כך שגם הגרסה הצעירה של סופרמן אינה חסינה מספקולציות אודות הסכנה בחיבור בין כוחות אדירים ורוע.
סקירה זו מבהירה שהניסיון ליצור גרסה אפלה לילדותו של קלארק קנט אינה תוצר של ניצוץ השראה חד פעמי. "ברייטברן" (Brightburn), סרט אימה/גיבורי-על דל תקציב (6 מיליון דולר), מנסה לעשות זאת. אומנם זה לא סרט של אולפני DC והאחים וורנר, ולכן יוצריו אינם רשאים להשתמש בשמות "קלארק קנט", "קאל-אל", או סופרבוי/מן, אבל קשה לפספס את נקודת הייחוס. היבטים רבים של העלילה מעוצבים בבירור כגרסת הצללים לילדותו של קלארק קנט.
הסרט הוא תוצר של משפחת גאן. המפיק הוא ג'יימס גאן, שהחל כתסריטאי ולאחר מכן במאי של סרטי אימה, ועלה ליגה לאחר שביים עבור מארוול את שני סרטי "שומרי הגלקסיה". גם מי שמחבב סרטים אלו צריך לזכור שמפיק הוא לא הבמאי ולא התסריטאי. התסריטאים (והמפיקים-שותפים) הם בריאן גאן, אחיו של ג'יימס, והבן-דוד מארק גאן (הקרדיט הבולט הקודם של השניים הוא "מסע אל האי המסתורי", פנטזיית הרפתקאות עם דווין ג'ונסון מ-2012). זהו סרטו השני של הבמאי דייוויד ירובסקי אחרי סרט האימה "The Hive" (2014). הוא עושה עבודה טובה ביצירת תחושת חרדה מתמשכת ורגעי זעזוע מהאלימות הקשה, אבל התסריט והתקציב מגבילים מאוד את מה שהסרט יכול היה להיות. משכו הקצר (91 דק') מציב אותו כטיזר לסדרת סרטים פוטנציאלית.
העלילה מתחילה ב-2006, בחווה בעיירה ברייטברן בקנזס - עיירה פיקטיבית באותה מדינה שבה מוקמה סמולוויל של קלארק קנט. טורי ברייר (אליזבת בנקס) ובעלה קייל (דיוויד דנמן) מתקשים להיכנס להריון. השוט שבו הם מוצגים לראשונה כולל גם ערימת ספרים בנושאי הריון, כך שלא ניתן לפספס את הנקודה. קול נפץ שמגיע מהחצר מזעזע את הבית ומכבה את האורות. זו החללית הקטנה שבה יתגלה תינוק שמקורו חוצני.
לאחר מונטאז' של קטעי סרטים ביתיים מתקופת הינקות של החוצן, ששמו ברנדון, הסרט קופץ עשר שנים קדימה לניצני גיל התבגרות. ברנדון (ג'קסון א. דאן – הנראה כגרסת מיני קריפית של טובי מגווייר) הוא ילד חכם במיוחד היודע להסביר בשיעור בבית הספר על צרעות טפיליות שהופכות מינים אחרים לאלו שמזינות את צאצאיהן. ילד מופנם, הזוכה ללעג מחברי כיתתו, למעט ילדה נאת מראה בשם קייטלין (אמי האנטר), שעוד תתחרט על האמפתיה שהפגינה כלפיו.
ליוצרים אין זמן או עניין לפתח את הפסיכולוגיה של הדמות, המאפיינים של הסביבה החברתית, או של הוריו. אף אחד מגורמים אלו אינו מעוצב כאחראי להסטתו של ברנדון לצד האפל. התמקדות בכל אחד מהיבטים אלו, או בשילוב שלהם, יכלה להביא לסרט מורכב ומעניין יותר. השינוי שחל בברנדון הוא תוצר של אינטרקציה, שאף פעם אינה מוסברת, בין החללית המוטמנת במחבוא בחווה של הזוג ברייר ובין הילד. אור אדום בוקע ממנה, ברנדון שומע קולות מוזרים והולך כסהרורי בלילה אל הדבר שמשנה את זהותו (בדרך לחללית השמיכה האדומה הופכת להיות הגלימה הראשונה שלו). ריפרור ישיר לגילוי של קלארק קנט את הקריסטל הירוק ב"סופרמן" (1978) של ריצ'ארד דונר, אבל הפעם שום דבר טוב לא יצמח מזה. משהו מתחיל להשתנות במהירות בברנדון. הוא הופך למופנם יותר, משרבט ציורים מוזרים ואפלים במחברת שלו, מתחיל להפנים את זהותו כיצור עליון ולראות באחרים איום.
ניתן היה לפתח את היחסים בין דמויות ההורים והילד, במיוחד הדמות המרכזית של האם המגוננת טורי. אבל גם כאן אין לסרט זמן או עניין לעשות זאת (בהשוואה, למשל, ל"חייבים לדבר על קווין" עוכר השלווה של לין רמזי מ-2011). העיצוב המוגבל של דמויות ההורים מקומם למדי, ובעיקר התמימות המופרזת של האם. בהתחשב בכך שהילד הגיע מחללית ושמעולם לא נפצע או היה חולה, לוקח להם הרבה מאוד זמן להפנים את החשדות המאוד מבוססים ולשנות את היחס לילד. בדרך כלל דמויות טיפשות אינן מעוררות יותר ממידה מוגבלת של עניין ואמפטיה, והזוג ברייר אינו יוצא מהכלל מבחינה זו.
המהלך העלילתי צפוי כבר משלב מוקדם, והוא בדיוק כפי שניתן להניח מצפייה בטריילרים של הסרט. מה יש ב"ברייטברן" מעבר לכך? לא הרבה. כפירוק של ז'אנר גיבורי העל הוא לא מציע יותר מדי. בסופו של דבר זהו סרט אימה עם ילד-מפלצת. המעטפת של גיבורי-העל מרדדת את מה שיש בסרטי אימה שבהם דמות הילד-מפלצת ממוקמת על רקע של מיתולוגיה נוצרית ("מגרש השדים", "אות משמיים").
מה שעובד היא תחושת החרדה הנוכחת במשך חלק ניכר מהסרט. השימוש של ברנדון בכוחות העל מוצג מנקודת האבחנה האנושית המוגבלת. הדברים מתרחשים כל כך מהר שהקורבנות, וכמותם גם הצופים בסרט, לא מסוגלים לקלוט. זו בחירה סגנונית הרלוונטית יותר לז'אנר האימה, בהיותה ממקמת את הצופים בעמדת חוסר אונים כאילו הם עצמם נתונים למתקפה של ישות בעלת כוחות-על. זאת לעומת ז'אנר גיבורי העל שבו חלק מהותי מהחוויה המעצימה והמהנה נובע מהאיחוד בין המערכת החושית של הצופה וזו של גיבור העל. האלימות המוצגת רחוקה מהפיקסלים הסטריליים של סרטי גיבורי-על המיועדים לכל המשפחה. תוצאות המפגש בין שבריריותו של הגוף האנושי וכוח-על זדוני ונקמני מובהרות באופן מאוד לא מרוסן.
