מלכת הסבל חולמת על סוף מהאגדות / טור

כשהייתי חייל, לפני שלושה עשורים בערך, הייתה לי חברה בשם מיכל שאבא שלה היה הסופר והעיתונאי זאב חפץ, יליד דטרויט. בערך חודש או חודשיים לתוך היחסים הוא ניגש אליי בפרצוף חמור סבר ואמר: "אנחנו צריכים לנהל שיחה רצינית".

לראשונה בהיסטוריה: טורונטו בגמר ה-NBA

"קוואי הוא השחקן הטוב ביותר בליגה"

מאחר שהייתי מבוגר מבתו בכמה שנים חשבתי שנושא השיחה עומד להיות השמירה על תומתה. הסמקתי, מלמלתי ולפני שהתחלתי לפרוס את כתב ההגנה שלי הוא אמר: "אני מדוכא. הפיסטונס שוב הפסידו בפלייאוף. אני מחזיק ממך בן אדם שמבין בכדורסל. תגיד לי, מה הם צריכים לעשות כדי לקחת אליפות?".

הבטתי בו כמי שמביט בתליין מוריד את הברדס ומגלה שזה בעצם מוכר גלידה, ואמרתי: "כלום". הוא נראה מאוכזב. "כלום?" שאל בתמיהה. "כן", אמרתי, "כלום". קבוצה צריכה להגיע לפלייאוף, להפסיד כמה פעמים, ללמוד להתמודד עם הלחץ, להתחסן מנטאלית, לצבור ניסיון ואז היא יכולה לנצח. זה תהליך ולרוב אין בו קיצורי דרך. אז חכה שנה-שנתיים וזה יקרה". הפיסטונס כן עשו שינוי. אבל לא משהו דרמטי. הם החליפו את אדריאן דנטלי המצוין במארק אגווייר המצוין לא פחות והחלו את שושלת האליפויות של הבד בויז.

מחוסנים מנטאלית. הראפטורס חוגגים את אליפות המזרח(צילום: AFP)

גם את הניצחון של טורונטו על מילווקי אי אפשר להסביר במונחים של כישרון, סגנון משחק או מץ' אפים. למעשה, כמעט בכל משחק בסדרה הזאת הבאקס נראו יותר טוב. נראה היה שקל להם יותר לקלוע, ההגנה שלהם נראתה מצוין, הספסל עמוק ותורם. אחלה קבוצה. באמת.

טורונטו לעומת זאת, נראתה טוב מאוד בהגנה רק החל ממשחק 3. מנגד, נראה היה שכל סל עולה לה בדם, מה שהשתלב מצוין עם הבעת פניו המיוסרת של קוואי לנארד, שגם היה אחראי על רוב הסלים האלה. היא נראתה פחות מוכשרת, בעלת פחות כלים מהספסל, גובה או ריבאונד – ובכל זאת היא ניצחה. למה? די מוקדם בפלייאוף התבקשתי לנבא מה עומד לקרות וכתבתי את הדבר הבא:

"אליפות NBA עוברת כמעט תמיד דרך דמעות. למעט בודדות כדוגמת בוסטון עם קווין גארנט, ריי אלן ופול פירס, צריך להגיע קרוב כמה פעמים, להפסיד הפסדים צורבים, לצבור ניסיון ולפתח עצבי ברזל כדי להביא אליפות. לפלייאוף הזה הגיעה טורונטו כמלכת הסבל. למעשה, כבר בקודם היא הייתה במעמד הזה, אבל הפעם יש לה סגל קשוח יותר עם קוואי ועם מארק גאסול. בפלייאוף וזה חלק ב' בתיאוריה, קשיחות היא חלק מרכזי בהרבה מהניצחונות לעומת המצב בעונה הרגילה. זו גם הסיבה שטורונטו מועמדת בעיניי לעבור את פילדלפיה. עם כל הברק של אמביד, היד של רדיק, האתלטיות של סימונס, כשהולכים מכות - טורונטו מנוסה יותר וקשוחה יותר".

אליפות במסלול עוקף דמעות. פול פירס(צילום: EPA)

לפני שתאשימו אותי בשיבוח עצמי מופרז, בואו: אני האידיוט שכתב שבוסטון תעיף את מילווקי לפי אותה תיאוריה של ניסיון מול חוסר ניסיון וטעה בענק. למעשה, הטעות הזאת רק ממחישה את גודל ההישג של הבאקס. הם בנו קבוצה מדהימה, שעשתה עונה נהדרת עם סטטיסטיקות עילאיות בשני צידי המגרש, אבל פשוט שבקו מנטאלית ברגעים המלחיצים ולכן הפסיד. לא נעים, אבל שום דבר שזמן לא ירפא.

מה שמצחיק זה שהמאמן שלה נכנס לנעליו של מאמנה המפוטר של טורונטו מהשנה שעברה. יהיו לו כמה שנים להוכיח שהוא לא רק מאמן של ליגה סדירה, אלא כזה שיכול להוביל קבוצה גם בפלייאוף. קייסי נכשל בכך ועף. לקואץ' באד יהיו כמה שנות חסד, כשהניצחון על בוסטון גם נותן לו נקודות בונוס.

וטורונטו? גם היא עשתה שינוי פרסונאלי לכאורה לא גדול, ממש כמו הפיסטונס של אז. שחקן מצוין, אולי בטופ 20 של הליגה, הלך, ובמקומו הגיע אחד מהטופ 5, אבל עם המון ניסיון, חזק מנטאלית והרבה יותר מגוון. קוואי במקום דרוזן, זה ההבדל בין כמעט לדבר האמיתי. וצריך להחמיא כאן להנהלה: טורונטו זה יעד שפעם כוכבים כאלה בכלל לא שקלו להגיע אליו. להביא שחקן כמו קוואי זה קודם כל הישג ניהולי.

קוואי לנארד. שינוי קטן-גדול ששינה קבוצה שלמה(צילום: רויטרס)

וגם למאמן מגיעה מילה טובה. אחרי משחק מספר 2 הייתי בטוח שאם הוא לא עובר להרכב גבוה, טורונטו תמשיך להיטחן כמו בוסטון מול הגבוהים של מילווקי. הוא דבק בסגל הנמוך, אפילו הלך

 על המון דקות עם קייל לאורי ופרד ואנווילט הננסים וחולל את אחד המהפכים היפים בתולדות הפלייאוף.

האם זה יספיק לאליפות? הצחקתם אותי. רק מטומטם יהמר נגד גולדן סטייט, אבל לטורונטו יש כלים הגנתיים למרר את חיי הווריירס. סרג' איבקה יכול לשמור את דריימונד גרין, פסקל סיאקם את קווין דוראנט (עד כמה שאפשר, כן. הכל יחסי), קוואי את קליי תומפסון ולאורי את סטף קרי. אין שם איזה מץ' אפ נוראי מבחינת טורונטו. מצד שני, גם תומפסון ואנדרה איגודלה יכולים לשמור על קוואי, כך שלאורי יצטרך להיות לא פחות ממדהים כדי שהרפטורס יוכלו להישאר בכלל בתמונה.

האם סנסציה יכולה להתרחש? תמיד. אבל נראה לי שעד שהחבורה המדהימה של גולדן סטייט תחליט להיפרד, הם תמיד יהיו מועמדים בהפרש גדול לקחת עוד טבעת.