האמן שמתרחץ באמבטיה של דם: "אחרי מופע, אני מרגיש מזוהם עד סוף חיי"
סטיבן כהן כבר נעצר בגלל האמנות שלו, כשקשר תרנגול לאיבר מינו וצעד ליד האייפל. עכשיו הוא מגיע לפסטיבל ישראל עם טקס פרידה מאהובו המת, שנערך בין חיות שחוטות. בריאיון הוא מדבר על משיכתו לקיצוניות ומסביר למה למרות יהדותו, סירב להגיע לישראל עד כה. "זו התאבדות מבחינת הקריירה"
"כשפוגשים אותי, אנשים תמיד מופתעים שאני לא דראג קווין ענקית עם הזין בחוץ. אני רק איש קטן, בלתי נראה. את לא תזהי אותי אם תעברי לידי ברחוב. אני כל-אחד. הדבר הכי מפחיד בי הוא כמה רגיל אני, ומה יוצא מהאיש הרגיל הזה".
לאמן סטיבן כהן, למרבה ההפתעה, כן יש קווים אדומים. למשל, הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא אומר. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".
ואכן, קיים פער עצום בין הפרסונה שכהן - דרום אפריקני המתגורר בצרפת - מטפח באדיקות באמנות שלו, לבין הקול השקט, השברירי, שבוקע מצדו השני של קו הטלפון.
הוא נוהג להתלבש כיצור כלאיים, בין דראג קווין לפרפר, פיה וגבר מגודל על עקבים של 20 סנטימטר. זו דרכו להמחיש את הזהות ההיברידית, הבולטת כל כך בעבודתו. אבל חומרי הגלם שלו הם אחרים: הוא גבר, לבן, יהודי, הומוסקסואל קווירי - אלה המרכיבים במתכון הקרוי סטיבן כהן. העבודות שלו נועזות עד שהן כמעט מאיימות. כך למשל, ב-2014 קשר לאיבר מינו תרנגול והתהלך בלבוש מינימליסטי ליד מגדל אייפל, מובל על ידי החיה ומחקה את תנועותיה - עד שנעצר. "זו פנייה לפטריארכיה. תגובה על השליטה הגברית הלבנה שיש בחלק גדול מהעולם. מן חיבור פואטי שלי על הטבע הפאלי של הכוח", הוא מסביר את המחשבה שמאחורי האקט.
אתה מדבר על גבריות, אבל לא היית לבוש כמו גבר טיפוסי.
"העבודה היא על אינטר-סקסואליות. אני יכול להיות לבוש כמו אישה, אבל אני לא אישה. אני משתמש באלמנטים מהעולם הנקבי אבל מאוד ברור שאני גבר, אני אפילו חושף את הפין שלי. אז אני לא דראג. אלא מתעמת עם הפטריארכיה כגבר. בעיניי אני נראה כמו נערת שואו מופרעת ממועדון הלידו".
בעבודה אחרת שלו, כהן חוזר למולדתו, דרום אפריקה, ומתהלך על עקבים בתוך שכונת פחונים ענייה. הוא עושה זאת באותו לבוש קווירי אקסטרווגנטי - סביב מותניו כרוכה נברשת רחבה כחצאית - ומעורר מבוכה בקרב הצופה, אפילו מבעד למסך. ההזרה שכהן יוצר בהימצאותו - גבר לבן ותמיר, מוזר, כמעט תימהוני - בסביבה כה שונה ממנו, מעוררת מחשבות על אומץ, על שונות ועל זהות.
"רציתי ליצור עבודה שתדגיש נושאים של מעמד וגזע", הוא מסביר, "אז הפכתי את היותי גבר לבן לספקטקל ולפריווילגיה דרך הנברשת, כשהתהלכתי בין אנשים שאין להם אוכל ומים בברזים - להנכיח את מה שאנשים מתעלמים ממנו למרות שאנחנו מוקפים בזה. אנשים לא רואים את מה שמולם. אני לא עובד סוציאלי, לא הייתי שם כדי להביא לחם לאנשים, הייתי שם כדי להעלות את האפשרות של השינוי בתודעה של אנשים שראו את העבודה שלי", והוא חותם: "אני לא מנסה לעשות את העולם מקום טוב יותר, אני רק מנסה להפוך את עצמי ליותר טוב".
כעת כהן מגיע לארץ עם עבודתו, Put your Heart Under your Feet and Walk, עמה יופיע בפסטיבל ישראל, שיתקיים ב-30.5-15.6 בירושלים. "שים את לבך מתחת לכפות הרגליים - וצעד" - המשפט הזה, ששמע מפי האישה שגידלה אותו, מלווה את כהן מזה שלוש שנים, מאז שבן זוגו האהוב אלו נפטר ממחלה. "לא משנה כמה קשות הנסיבות, תמשיך לנוע, אל תקפא, אל תהיה מבועת ותהפוך לאבן, כי האבל משתק", הוא מבאר את הדברים. שבע המילים האלו כל כך משמעותיות עבורו, שקעקע אותן מתחת לכף רגלו, המקום שתומך בו על הקרקע.
גם במופע הזה, שכולו מעין טקס פרידה שמאני לזכרו של אהובו המת, כהן לא חס על הקהל שלו. בין השאר, הוא משלב בו אוסף אגרני של נעלי בלט שמונחות בצורות שונות, למשל צלבי קרס, וממולאות בחפצים שונים, למשל גולגולות. עוד תמצאו שם חצאית עשויה פטיפונים, פמוטים, ווידאו של כהן תלוי בבית מטבחיים, מתפלש בדם לצד גופות מדממות של בעלי חיים שחוטים. וזה, רק נרמוז, אפילו לא החלק הקשה ביותר לעיכול במופע.
בית המטבחיים זו מחאה בשם הצמחונות?
"כשאלו חלה, הוא הקיז 90% מהדם בגוף שלו אל האמבטיה בבית שלנו. לכן תמיד הייתה לי התמונה הזו של אמבטיה של דם. בעבודה, רציתי לרחוץ בדם, לטהר את עצמי בנוזלי החיים. אז חשבתי איפה אמצע אמבט של דם, ובית מטבחיים הוא כולו אמבט דם. הפכתי את זה לפשוטו כמשמעו כשנכנסתי לאמבטיה. זה עוסק יותר בחיים מאשר במוות, ויותר באנשים מאשר בבעלי חיים. ואני מתנגד לזכות של הקהל להיות בשוק או להיגעל מזה. אין לכם הזכות לראות בית מטבחיים ולכעוס. בתי מטבחיים, אלפים בכל העולם, קיימים כי גרמנו להם להיות קיימים - זו המציאות. למה אנשים לא בהלם מול בשר או עוף בסופרמרקט? זה שאין שם דם לא אומר שאין מוות.
"אני לא אומר לא לאכול בשר. אני אומר, תהיו מודעים למעשים שלכם וקחו עליהם בעלות. בשבילי זה אותו דבר כמו הנברשת - להשתמש במה שיש כדי לראות איך אנחנו מפלסים את דרכנו בעולם. אני רוצה לומר: תתעוררו ותביטו בעצמכם, ודרך עצמכם - באחרים. העבודה שלי קשה בשבילי כמו בשביל אנשים אחרים. זה לא שאני בוחן אנשים דרך איזה כוח מתעלל. אני בוחן את עצמי. תאמיני לי שלהיכנס לשם קשה יותר מלהסתכל על מישהו אחר נכנס לשם, זה לא שמצאתי רקדן וביקשתי ממנו לעשות את זה".
איך אתה מרגיש אחרי מופע כזה?
"אחרי כל פעם כזו אני מרגיש מזוהם עד סוף חיי. קשה להיכנס לבית המטבחיים, אבל בלתי אפשרי לצאת. הריח, הטעם, ילכו איתי לנצח. אבל את יודעת, הכל נשאר איתנו לנצח ברמה כזו או אחרת. אז אחרי מופע, זה לא שאני מרגיש צורך ללכת לדרינק ולצחוק עם חברים. אני לא אוכל, לא שותה, לא מדבר, לא רואה אף אחד. אני נח עם הקדושה שבחוויה".
כהן (56) כבר ביקר בישראל פעם אחת בנעוריו, אך את ההחלטה להגיע הפעם קיבל בכובד ראש ולאחר לבטים, ועודו חש רגשות מעורבים לגבי הביקור. "הוזמנתי שנה אחרי שנה וסירבתי. במשך זמן רב צייתי לחרם של ה-BDS", הוא מודה, מסתכן באמירות לא פופולריות טרם הביקור בארץ. "עכשיו אני שובר את החרם של עצמי, כי אני לא יכול להישאר נאמן למשהו שאין לי בו ידע. זה מאוד אצילי לומר 'אני מחרים', אבל קל לא לעשות דברים, לא להתמודד, לא ללכת. אני רוצה לראות לפני שאני מגיב ונוקט בפעולה. אז אני לא בא לישראל לתמיכה בישראל, אבל אני גם לא בא לתמיכה בפלסטין, אני בא כאמן, בתקווה שאמנות נוגעת בתקשורת בין אנשים".
כאמור, כהן בעצמו יהודי, וסבל מאנטישמיות ומחוסר קבלה בילדותו בדרום אפריקה: "להיות יהודי, וגם גבר לבן וקווירי, היה תמיד קשה, אלא אם התערבבת עם יהודים. אני רוצה לחקור את הפוזיציה שלי כיהודי מול הציונות. אני בא מאפרטהייד, והיינו צריכים ללמוד איך לחקור את הלובן שלנו, אז אני צריך לפקפק בעמדה הפוליטית שלי", הוא אומר בהקשר של התמיכה ב-BDS, ומבהיר: "לבוא לישראל זו התאבדות מבחינת קריירה, הממשלה בדרום אפריקה וקהילת האמנות בצרפת לגמרי לא מעודדות לנסוע לישראל. זה אסור, אלא אם אתה הולך לעשות עבודה הומניטרית בשם פלסטין. אני לא רשמתי את השם שלי עם תומכי החרם על ישראל, אבל עד עכשיו שמרתי על ההגבלות של לא לבקר בה. המון אמנים צרפתיים מסרבים ללכת, אבל אני לא באמת שם על זה. תמיד פילסתי דרך משלי בעולם, לא משנה מה המחיר".
ב-6 וב-7 ביוני כהן יחדש את האיפור, יעטה בגדים צעקניים, ישתחל אל נעלי העקב האימתניות שיכולות להרוג באבחת רגל, ויצעד על ליבו על גבי הבמה בירושלים. לא ניכר שיש בו פחד שמא ייבהלו ממנו או ימצאו אותו קיצוני. "לחיות זו חוויה קיצונית", הוא פוסק. "להיות יהודי ולהיות חי זה כבר ניצחון על מערכת שמנסה לחסל אותך. בדיוק כמו שלהיות שחור ולהיות בחיים זה ניצחון על העבדות והרדיפה. אבל אני לא שחור, אז אני לא יכול לדבר בשביל אנשים שחורים. בגלל זה אני מדבר בשם גברים לבנים, יהודים, קווירים, מבוגרים".
יש משהו מאיים, אקסצנטרי, מרתיע, בבחירות האמנותיות חסרות המעצורים של כהן. על פניו, דומה שהוציא את עצמו מכל השתייכות חברתית, מהצורך להיטמע או להתקבל. הדמות ההיברידית הפסאודו-אנושית שלו לא משדרת נגישות אלא מעמידה חיץ בינה לבין הצופה, כמו לראותה בלבד. הכל לובש צורה שונה בשיחה איתו, כשהפרסונה הגרנדיוזית מפנה את מקומה למעין גברת דאוטפאייר חביבה ומעוררת אמפתיה.
מה אתה רוצה לומר לעולם בבחירות האמנותיות הקיצוניות שלך?
"תסתכלו מקרוב מי אתם, מה אתם עושים בחיים. אני חושב שיותר חשוב להיות האדם הכי טוב שאנחנו יכולים להיות ולעשות הכי פחות נזק שאפשר, בלי איזו שאיפה כוזבת לתקן את העולם. אז העבודה היא ניסיון להתמודד עם עצמי בעולם. קשה לנסח את זה במילים, לכן אני שם את זה בגוף, כי אנשים מבינים מהר גוף. בין אם מדובר באהבה, אלימות, סקס או כבוד, הגוף הוא כלי רכב של תקשורת, כמו מילה".
"אבל את יודעת על מה העבודה באמת?", הוא שואל פתאום, "על הליכה".
כן, הליכה על הלב שלך.
"כן. הליכה על עקבים, נשיאת פצעים, הליכה לבד. לקבל את השינוי ולנוע. האֵבֶל הוא אתגר כי הוא חוסם אותך. אחרי שאלו נפטר לא רציתי לעשות כלום יותר, הפכתי משותק פיזית ורגשית".
ועל הבמה האבל נעשה קצת יותר קל?
"זה נעשה קשה יותר, לחזור על זה שוב ושוב על הבמה. בגלל זה למופע הזה מראש אין חיים ארוכים מדי, אבל היי, גם לנו לא".
