"שנות בית הספר היו סיוט עבורי"
היא למדה לקרוא רק בכיתה ג', החביאה מהוריה את המבחנים עם הציונים הנמוכים ולא הבינה למה כולם מסביבה מצליחים ורק היא לא. אחרי שסיימה שלושה תארים בהצטיינות, לד"ר ענבל בכר כץ יש מסר להורים ולמורים: "כל מילה שאתם אומרים לילד הוא זוכר. מילה יכולה להרים אותו או להפיל אותו"
כשד"ר ענבל בכר כץ, מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת לוינסקי לחינוך, ראתה בילדותה את כל חבריה לכיתה לומדים בקלות היא הייתה בטוחה שמשהו לא בסדר איתה. "לא הצלחתי ללמוד לקרוא. הרגשתי איך הביטחון העצמי שלי הולך ויורד. אני ילדה חמישית במשפחה, ובמיוחד כשראיתי את אחיי הגדולים והמוצלחים, לא הבנתי למה אני לא מסוגלת.
"הוצאתי ציונים מאוד נמוכים במבחנים והחבאתי אותם מההורים שלי, לא רציתי שהם יראו שקיבלתי לפעמים 15, 20, או 40. התביישתי. הצלחתי להחביא עד שהגיע מועד אסיפת ההורים ושם הבינו הוריי כי אני מאוד מתקשה. אמרו להם שאני חלשה, שאני לא יודעת ללמוד, שאני לא מנצלת את הפוטנציאל שלי וכן, גם היו שאמרו שלא ייצא ממני כלום.
"מי חשב לפני 45 שנה לשלוח אותי לאבחון כדי להבין מה הבעיה ומה הקושי שיש לי ואולי גם לסייע לי? שנות בית הספר היו סיוט עבורי. הייתי תלמידה חלשה. רק בכיתה ג' למדתי קרוא וכתוב ברצף. בכיתה ד' התחלנו ללמוד אנגלית. אני זוכרת שהייתי כותבת את המילה באנגלית באותיות עבריות שאם המורה תבקש ממני לקרוא אוכל להקריא בעברית ולא להיות מושפלת בכיתה".
בתיכון היא בחרה ללמוד בכיתת ספורט במגמת כדור-עף, ושם הרגישה יותר טוב. "הרגשתי שאני מסוגלת וטובה בתחום הספורט. מעין בריחה מהתסכול בלימודים. התנאי להמשיך במגמת הספורט היה ציונים טובים. הייתי מצוינת בספורט אבל מה לעשות שהתחום הלימודי היה נמוך מאוד. בכל קיץ עברתי מבחנים חוזרים על מנת שאוכל להמשיך במגמת הספורט. האיום על הפסקת לימודיי במגמה ריחף מעליי כעננה מדי יום. ציוני הבגרות שלי מאוד נמוכים ועם מינימום נקודות זכות".
פציעה ותחרויות ספורט
בכר כץ סיימה את הלימודים, התגייסה לצבא והייתה מ"כית בבה"ד 12. היא עברה קורס קצינות ואף סיימה אותו בהצטיינות. "זו הפעם הראשונה שהרגשתי תחושת מסוגלות, שאני שווה משהו, שאני יכולה גם להצליח. עליתי בסולם הפיקוד בצבא והחלטתי לחתום קבע. הייתי צמאה לתחושות של ההצלחה שחוויתי רק בצבא".
קראו עוד:
בזכות הגננת - ההורים יצאו לחופשה
בדקנו - עד כמה ההורים מכירים את הילד שלהם
9 משפטים על כסף שצריך לומר לילדים
גם בצבא נאלצה להתמודד עם אתגרים כשבמלחמת המפרץ הראשונה נפצעה במרפק ימין וריסקה אותו בלילה האחרון בו היו שתי אזעקות אך היא לא ויתרה על הספורט. "אשפוז ממושך ושיקום קשה הביאו אותי לשחק טניס שולחן, עם היד הפגועה. התחלתי בענף זה כשיקום, ודי מהר, בהמלצת המאמן שלי, התחלתי להתחרות באליפות ישראל הפראלימפית. לאחר מספר שנים של הפסדים צורבים ניצחתי באליפות ישראל ומספר שנים רצופות שמרתי על התואר.
"במקביל, התחלתי לשחק בתחרויות בינלאומיות, וגם כאן, לאחר עבודה קשה וכאבים מתמשכים הגעתי להיות מדורגת מקום שני בעולם. בכל פעם שזכיתי במדליה ודגל ישראל התנוסס מאחוריי, כל המשפטים האלו של 'לא ייצא ממך כלום, את חלשה', הדהדו לי בראש. אבל חייכתי כי הרגשתי שניצחתי משהו קטן בי".
מתי החלטת שאת מוכנה להתמודד שוב עם לימודים?
"מרוב תסכול ופחד מכישלון, לא רציתי ללמוד לימודים אקדמאים. ההורים לחצו, כל האחים שלי סיימו מספר תארים, ורק אני, זו שלא יודעת ללמוד ושרק ספורט מציל אותה, לא הסכמתי לחוות שוב כישלון. לאחר שנישאתי ונולדו שתי בנותיי, ובעודי בעיצומן של עונות מלאות בתחרויות בינלאומיות, החלטתי שאם אני יכולה להגיע לשיא כל כך גבוה בתחום הספורט, אין סיבה שלא אנסה שוב גם את התחום האקדמי, על אף החשש הרב.
"וכך, בגיל 36, נשואה עם שתי בנות צעירות לקחתי על עצמי את האתגר. התחלתי את לימודיי לתואר הראשון במכללת לוינסקי לחינוך, המשכתי מיד לתואר השני ולאחר מכן ניגשתי ללימודי דוקטורט. את כל התארים סיימתי בהצטיינות יתרה. אחרי שנים של תסכול, של אמירות משפילות מצד המורים, של תחושת כישלון כללית, ניצחתי את התחום הלימודי אצלי. הבנתי שאני לא טיפשה. ניצחתי את הלקות הקשה ביותר שהשפיעה על הזהות האישית שלי.
"היום, כמרצה במכללת לוינסקי לחינוך, אני משוחחת רבות עם הסטודנטים לגבי מהות תפקידם כמורים, ומסייעת להם לחקור מאין הם הגיעו ומה הביא אותם לתחום זה. חלקם חשו כמוני במערכת. והנה, הם הגיעו ללימודים אקדמאים, בדיוק כמוני, כדי לעשות שינוי, במערכת ובעצמם. הרי זהו המודלינג המושלם לעבודה עם התלמידים שלהם בעתיד הן בחינוך הרגיל והן בחינוך המיוחד. אותם תלמידים הנמצאים בדיוק באותה נקודה בהם אני הרגשתי את התסכול הגדול וחוסר ההצלחה. כשאתה מגיע מלמטה, מהניסיון 'על בשרך', אתה יכול לתווך לאחרים את המצב בו הם נמצאים".
איך הצלחת באקדמיה למרות כל הקשיים?
"סיגלתי לעצמי את כל המיומנויות שלמדתי בתחום הספורט. לקחתי את אותם הכלים שלמדתי דרך המאמן שלי ופסיכולוג הספורט והכללתי אותם לתחום האקדמי. מעבר לכך, הגעתי ללימודים האקדמים בשלה יותר. הכנתי את עצמי שאם אקבל אמירות כמו שקיבלתי בילדות, לא אכניס אותן פנימה. בנוסף, סיגלתי לעצמי אסטרטגיות שמתאימות רק לי. הכרתי בכל החסרונות שלי, למדתי אפילו לאהוב את החסרונות האלו, לצחוק עליהם, ודרך זה התחזקתי. כל אלו יחד סייעו לי באקדמיה".
מתי בעצם הבנת שיש לך לקויות למידה ואיך התמודדת איתן?
"הבנתי כבר בכיתה ב'. הייתה לי חברה מאוד טובה שהייתה מצוינת בלימודים. קינאתי בה שהלימודים הולכים לה בקלות. לא הבנתי איך היא כל כך מצליחה ואני לא. למה כל כך קשה לי? אני טיפשה? לא ידעתי איך להתמודד. לא הרגשתי נעים לומר להורים שאני צריכה עזרה. מדי פעם, מכיתה ד', היו שולחים אותי לשיעורים פרטיים ואז, יום למחרת, הייתי מגיעה עם כל כך הרבה ביטחון לבית הספר.
"בשבועות שלא נפגשתי עם מורה פרטית, הייתי חוזרת לחוסר ביטחון, לחשש הכל כך גדול הזה ששוב המורה תבקש ממני לקרוא מול כולם ולא אצליח, ואבייש את עצמי מול כולם. מצאתי לי אסטרטגיות שסייעו לי. כל אחד שקרא בכיתה הייתי עושה סימנים ואותיות גדולות כדי שאם יבקשו שאקרא, אצליח.
"בסוף כיתה ד' אימא שלי 'תפסה' אותי. הביאה ספר וביקשה שנקרא יחד. שמתי את הספר מולי, הרגשתי את הדם עולה לי לפנים, זיעה קרה עטפה אותי ואז הודיתי שאני לא מצליחה לקרוא. אמא שלי בכתה. היא ידעה שאני חלשה אבל לא עד כדי כך. שלחו אותי לשיעורים פרטיים נוספים כדי ללמד אותי לקרוא גם באנגלית. בנקודת הזמן ההיא לא הבנתי מדוע אני צריכה ללמוד שתי שפות כשרק באחת מהן קשה לי".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
האם הרגשת פחות חכמה?
"הרגשתי טיפשה. הייתי מאוד רגישה. כל צחוק הכי קטן מסביבי הייתי בטוחה שצוחקים עליי ועל הטיפשות שלי. התסכול הזה שלא הצלחתי לקרוא, גרם לי להרגיש חסרת כל משמעות. פחדתי שלא יהיו לי חברים בגלל שאני כל כך חלשה בבית הספר. הייתי מאוד חברותית עם כולם, אולי זה מה שהציל אותי".
בכר כץ מסבירה את ההצלחות שלה בהמשך בכך שלא ויתרה. מה הסוד שלה? "לקחת את האחריות לחיים לידיים ולנווט אותם בדרך שנכונה לי ומתאימה לי, אבל זה לא מספיק. מגיל אפס אני מחנכת את הבנות שלי לאהבת האדם באשר הוא. לא משנה מה הקושי שלו ומה הלקות שלו. אהבת האדם קודמת לכל. תראו קודם את מי שלפניכם ולאחר מכן תחשפו לקשיים שלו.
"כך אני מעבירה גם לסטודנטים לחינוך מיוחד. קבלו כל ילד, מוגבל ככל שיהיה, הכירו אותו טוב, ראו את הקושי שלו כתוספת למי שהוא ואל תזהו אותו עם הלקות שלו. כלומר ילד עם לקות למידה ולא ילד לקוי למידה. סוד נוסף שלי הוא אמונה. אני מאמינה שהכל בראש. אם נאמין שנצליח, אכן נצליח. אם נאמין שאנחנו מוגבלים, נהיה מוגבלים.
"כשאנחנו צעירים, הסביבה תורמת את שלה לעיצוב הזהות העצמית שלנו. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו יודעים לשלוט על תגובות הסביבה ולבחור מה מתאים לנו לקחת ומה לו. הבשלות כאן היא קריטית. והאחרון, מנסיון החיים שלי אני רואה שחיסרון הופך בסופו של דבר ליתרו ן- רק צריך להבין איך להפוך אותו לכזה".
אילו עצות את יכולה לתת לילדים ובני נוער להתמודדות עם הפרעות קשב?
"ראשית להמשיך ולהאמין בעצמם. לא להכניס פנימה אמירות כאלו ואחרות שהם מקבלים מהחברה והסביבה. למצוא את נקודת החוזק שלהם, ודרכה לנסות ולטפל בלקות שלהם. כשחקנית טניס שולחן אני נדרשת לביצוע מיומנויות במקביל. משימה לא פשוטה למי שעם לקויות למידה. פסיכולוג הספורט שהיה לי לימד אותי באמצעות ביופידבק כיצד לשלוט על המוח שלי, כיצד להתמקד ולהתעלם מרעשי רקע - לא במובן המוחשי אלא כרעיון".
מה דעתך על התרופות שנותנים לילדים?
"נראה כי משנה לשנה עוד ועוד ילדים צורכים תרופות. אני לא מאמינה בקיצוניות לכיוון מסוים. כל מקרה לגופו. אם תרופות הן אלו המסייעות לילד, אני לא מתנגדת אבל כן מציעה לערוך תמיכות נוספות ולא רק תרופות".
מהי הדרך הנכונה לדעתך להתמודד עם ילדים עם הפרעות קשב בכיתה?
"הדרך היא התאמה לדעתי. ברגע שמורה נכנס לכיתה הוא צריך קודם כל להכיר את התלמידים שלו היטב. להבין מה משפיע עליהם, מה נקודות החוזק שלהם, במה הם מתקשים ולסייע להם להיעזר בנקודות הכוח על מנת להתגבר על הקשיים".
אילו עצות יש לך להורים לילדים עם קשיי ריכוז? מה את חושבת שהם לא מבינים על הילדים שלהם?
"קודם כל שיבינו שלילד יש קושי וצריך לסייע לו. לפעמים הוא 'בורח' לתחומים אחרים כדי לפצות על הקשיים שלו. הבריחה היא לא מהם, אלא מהלקות. צריך המון סבלנות, הכלה ויכולת הקשבה. לפעמים גם אם הילד לא אומר במילים, ניתן להבין את המסר שלו בין השורות. וכמובן, מעבר לכל, לתת לו את הטיפול המותאם, כזה שיסייע לו להתגבר על הקושי.
"עצה נוספת שלי היא דווקא למורים. כמרצה לסטודנטים לחינוך מיוחד העומדים להיות מורים, אני מקפידה להמחיש באמצעות דוגמאות על עצמי. לא ניתן לקחת מילים חזרה. כל מילה שאנו אומרים לילד הוא זוכר, מילה יכולה להרים אותו או להפיל אותו ולכן עלינו כמורים לשקול כל מילה שיוצאת לנו מהפה. כל המשפטים שקיבלתי ממוריי לאורך החיים עדיין חקוקים בזיכרוני".
ד"ר בכר כץ תספר את סיפורה מעורר ההשראה בכנס של אגודת ניצן בשיתוף אוניבריסטת תל אביב . הכנס מיועד להורים, אנשי מקצוע ולציבור הרחב ויתקיים ב-29 במאי (יום ד' הקרוב) בין השעות 15:30-18:30 באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, יופיעו מרצים נוספים כמו יאיר ניצני, ינקי מרגלית ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
