"הבנתי שהחבר הטוב שלי מת": מה גרם לעמית להציל חיים

כשעמית סיני היה בן 15, הוא מצא את החבר הכי טוב שלו תלוי בחדר השירותים של בית הספר בו למדו. הוא רק סיים של קורס עזרה ראשונה קצר בן 10 שעות בלבד וניסה להציל אותו, אבל זה היה מאוחר מדי.

"ניסיתי ליישם את כל מה שלמדנו שם, אבל לא הצלחתי לעשות כלום", הוא נזכר, "הייתי בשוק, לא הבנתי מה קורה איתי בכלל, רק הבנתי שהחבר הכי טוב שלי מת".

החוויה המטלטלת הזו השאירה אותו עם הרצון לעזור לאנשים בכל מקום ובכל זמן. היום, סיני בן ה-21 שהשתחרר לפני כחודשיים משירות צבאי כמפקד באוגדת עזה, הוא חובש רכוב באיחוד הצלה. הוא נמצא בכוננות של 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ומוזנק לכל אירוע שרק קיים תוך דקות.

גם באמצע הריאיון איתו, השיחה התנתקה וכשהוא חזר אליה כעשרים דקות אחר כך, סיפר שהייתה קריאת חירום והוא פשוט יצא להציל חיי אדם. "ראיתי בקשר שאדם הפעיל מעבד מזון ולא הרכיב טוב את הסכינים שהשתחררו וגרמו לו לחתכים קשים בידיים", הוא מספר, "הגעתי אליו, הגשתי לו עזרה ראשונה והזמנתי אמבולנס שפינה אותו לבית החולים".

רוצה להמשיך להתנדב במשך כל החיים. עמית סיני

"ישן עם מכשירי הקשר דלוקים בלילה"

הוא מודה שהוא מכור לאדרנלין, וזה כך מאז שסיים את קורס מגישי העזרה הראשונה במד"א כשהיה נער. מאז גם הוא לא מפסיק להתמקצע וללמוד. "אני מתנדב גם בזק"א, ובעצם רוב היום שלי נוסע ממשימה למשימה. גם בלילה אני ישן עם מכשירי קשר דלוקים כדי שלא אפספס שום דבר".

רק יום לפני הריאיון הוא חזר מהחיפוש אחרי הנעדרים בכנרת, והיה שותף למציאתם. "עד שאירוע מסתיים אני לא עוזב את הזירה", הוא אומר, "אני חייב לדעת שהצלחנו במשימה. כמובן שאני מעדיף שזו תהיה תוצאה חיובית, אבל לפעמים נתקלים גם במראות קשים. בשיטפון בצפית, הוא היה בין אלה שהגיעו ככוח חילוץ. "לא יכולתי לשכוח את המראות במשך ימים רבים", הוא אומר.

העניין שלו בטיפול ובהצלת חיי אדם היה מאז ומתמיד. הוא מעיד על עצמו שגם לפני האירוע הקשה של החבר שלו, כולם ידעו שהוא "הרופא של הכיתה". "כשכולם שיחקו במשחקי מחשב, אני חיפשתי איך עושים החייאה", הוא נזכר, "למרות שלא גדלתי בבית שיש בו אנשי רפואה או הצלה, זה תחום שתמיד עניין אותי.

"גדלתי בשכונה שנחשבת "שכונה קשה", הוא אומר, "אז היו לי חברים שהידרדרו לדברים פחות רצויים, אבל לא רציתי להיות שם. הקורסים של מד"א היו הצלה בשבילי".

בגיל 15 כאמור הוא עבר את קורס מגישי העזרה ראשונה, משם עבר לקורסים יותר מתקדמים והתנדב במשך שנים במד"א עד שהתגייס. גם בצבא הוא המשיך בתחום, ואחרי שהשתחרר הצטרף לאיחוד הצלה.

לדבריו, הוא זוכר את כל האנשים שהוא אי פעם עזר להם והציל את חייהם. "תמיד שואלים אותי אם יש מישהו שאני זוכר במיוחד, אבל אני זוכר את כולם, זה הדבר שגורם לי לאושר הכי גדול".

על השאלה המתבקשת מאליה, האם הוא רוצה להיות רופא, הוא משיב באופן מפתיע, שלא. "אני רוצה להמשיך ולהתנדב במשך כל החיים שלי. אבל לא להפוך את זה לעבודה. כי שאתה עובד, אתה נשחק, אתה פחות מרגיש את האנשים. אני רוצה לעבוד אולי בתחום קרוב, אבל הצלת חיי אדם זה בדם שלי, אני לא רוצה לקבל על זה תשלום. זה הדבר שאני אוהב יותר מכל".