הקשקוש הכלכלי של "עסקת המאה"

מהיסטוריית היחסים בין יהודים לערבים עולה המסקנה ש"שלום כלכלי" הוא המצאה ריקה מתוכן ואמתלה להתחמק מהכרעות מדיניות ולאומיות

סבר פלוצקר פורסם: 29.05.19 , 09:51

דונלד טראמפ (צילום: AFP)

למעלה משנה פורח באוויר המזרח-תיכוני הבלון ששמו "עסקת המאה" בין ישראל לפלסטינים. תוכנית זו היא שילוב בין בלוף לפלופ, כאשר לאחרונה הבלוף גבר ובתרועת ניצחון הוצג "השלב הראשון" בעסקה המדוברת - "שלום כלכלי" בחסות ועידה כלכלית בבחריין. שלום כלכלי? קשקוש כלכלי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

שלום מדיני בין ישראל לפלסטינים הוא תנאי הכרחי ל"שלום כלכלי": האחרון לא יכול לקרות ולא יקרה לפני הראשון. זה נוסה כבר פעמים רבות, ונכשל. ההסכם הכלכלי הזמני בין ישראל לרשות הפלסטינית על איחוד מכסים ומסים נחתם רק כשנה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ולא הפך מאז לאמנת שלום כלכלית של ממש, מפני שההסדר המדיני הזמני של אוסלו לא הפך לשלום של ממש. הבנק העולמי וקבוצת תורמים ויזמים ערכו תוכניות מפורטות לפיתוח חקלאות פלסטינית מתקדמת בשטחי היישובים שפונו מעזה, אלא שבחממות הנטושות התיישבו מיד גדודים של חמאס.

ומה הנימוק הכלכלי לסיפוח השטחים, העומד על הפרק בקואליציה החדשה (אם תכונן), כשעלותו למשק מוערכת בעשרות מיליארדי שקלים?

מההיסטוריה הקשה של היחסים בין יהודים לערבים מתבקשת המסקנה שהמושג "שלום כלכלי" הוא המצאה ריקה מתוכן; אמתלה להתחמק מהכרעות מדיניות ולאומיות. הבין זאת היטב ביל קלינטון כשבשלהי נשיאותו חיבר את מתווה השלום הידוע, המסמך בה"א הידיעה להסדרת יחסי ישראל-פלסטין. הממד הכלכלי ב"מתווה קלינטון" שולי, מחוויר ומתכווץ מול הממד הלאומי-דתי. וכתב את המתווה אותו קלינטון שהמציא את קריאת הקרב האלקטורלית המנצחת "זו הכלכלה, טמבל!".

אבל טראמפ מקובע בשנאתו לכל דבר הקשור למשפחת קלינטון. יש לו גם דעה נחרצת על הפלסטינים, ואותה הביע באוזני מקורביו: הוא לא רואה בהם אומה הזכאית למדינה ריבונית. הוא רואה בהם קבוצה אתנית ערבית הזכאית, אולי, לאוטונומיה משופרת. השלום הכלכלי שלו נועד לפיכך להמתיק לפלסטינים את הגלולה המרה של חיסול שאיפתם הלאומנית לעצמאות. במאמציו לכנס ועידה של משקיעים פוטנציאליים ברשות הפלסטינית, טראמפ לא רוצה לקנות את הפלסטינים. הוא כן רוצה לקנות את השקט שלהם. לשלם (מכספי מדינות המפרץ) תמורת השלמה. והוא משוויץ: אני מתנהג כאן כמו איש עסקים מנוסה, כמו כלכלן מוסמך.

אבל זה לא נכון. כלכלנים מסתייגים מהאמונה בקדימות ובכירות השיקול הכלכלי בהתנהלות של אומות, ממשלות ומדינות. הכלכלה כפופה לפוליטיקה, לאידיאולוגיה, ליצר שלטוני ולאמוציות לאומיות - נכתב בספרי מבוא עליה. ההוכחות לכך מצויות בשפע בכל אשר נפנה. לו היה השיקול הכלכלי קודם לאחרים, לא היו פורצות מלחמות, לא היו מתפשטות השקפות עולם קנאיות ולא היה רעב על פני תבל: הרי חיסול הרעב כדאי כלכלית לנחלצים ולמחלצים.

ולהוכחות אקטואליות: הרוב היחסי של הציבור הבריטי הצביע במשאל עם בעד עזיבה של האיחוד האירופי למרות הנזק הכלכלי שלא יפסח על אף שכבה בחברה הבריטית. למעורבות הצבאית הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה לבטח לא היה מניע כלכלי: היא עלתה למשק הרוסי במיתון, בעיצומים ובירידה חדה ברמת החיים. להפלת סדאם חוסיין בעיראק אי אפשר לייחס טעמים כלכליים; עלותה למשלם המסים האמריקני כבר מגיעה לכמה טריליוני דולרים. ונצואלה ארץ שופעת נפט - הרודנות המיטה עליה אסון.

ואם כבר מתגנב נימוק כלכלי להחלטות פוליטיות מרכזיות, הוא במקרים רבים מוטעה. אבי הכלכלה המודרנית, ג'.מ. קיינס, כבר העיר כי שליטים מושפעים בקלות מלחישות של שרלטנים כלכליים המתחזים למומחים. במקרה של הנשיא טראמפ, הלחישות מיותרות. הוא שרלטן כלכלי בכיר בזכות עצמו. הבה ניזהר אנחנו לא להיות קורבן לשיגיונותיו.