לפושעים של ונצואלה כבר לא משתלם לרצוח
הקריסה הכלכלית של אחת המדינות האלימות בעולם הביאה לירידה של 40% במעשי הרצח. העבריינים המתוסכלים מחפשים קריירה חדשה: כשלאזרחים אין כסף וכל כדור עולה דולר, אין טעם לירות
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
כל כדור באקדח של אל נגריטו עולה דולר – ועכשיו הוא חושב היטב על המחיר של כל ירייה. האזרחים מסתובבים ברחובות עם פחות מזומנים מבעבר, ולדבריו לפושעים כבר פחות משתלם לשדוד אותם.
אל נגריטו, בן 24, אומר שבמצב של היום הפושעים מתקשים לשרוד. הפשע פשוט לא כדאִי כמו בעבר. "אם רוקנת את המחסנית שלך – נפרדת מ-15 דולר", הוא מסביר. "מי שמאבד את האקדח שלו או שהמשטרה לוקחת לו אותו – מפסיד 800 דולר".
ונצואלה היא אחת המדינות האלימות בעולם, אבל המשבר הכלכלי החמור שבו היא נמצאת הוריד בה את שיעור מעשי הרצח. בארגון המעקב אחר אלימות בוונצואלה מספרים החוקרים שמקרי הרצח פחתו בשלוש השנים האחרונות ב-20%, ואילו לפי נתוני הממשלה הירידה גדולה עוד יותר ועומדת על 39%. ממשלתו של הנשיא ניקולס מדורו אומרת שבשנת 2018 נרצחו בוונצואלה 10,598, והיא מדווחת גם על ירידה בחטיפות.
לירידה הזו יש קשר ישיר לסחרור הכלכלי שפוקד את ונצואלה ושהצית קרב פוליטי על השליטה במדינה, שרק לפני שנים לא רבות הייתה מעצמת נפט עשירה. האינפלציה בוונצואלה זינקה בשנה שעברה למיליון אחוזים – והפכה את המטבע המקומי, הבוליבאר, לכמעט חסר ערך. המחסור החמור במזון ובתרופות גרם ל-3.7 מיליון איש לעזוב את ונצואלה בתקווה לעתיד טוב יותר במדינות כמו קולומביה, פנמה ופרו, ורוב המהגרים הם גברים צעירים, האוכלוסייה שממנה קיוו כנופיות הפשע לגייס את חבריהן.
המצב בוונצואלה הפך לכאוטי, והכאוס הזה לא פוסח על העבריינים. הפשע לא נעלם, אלא פשוט שינה צורה: במספר הרציחות ומעשי השוד יש ירידה, אבל מאחורי הגב הגנבים עובדים מסביב לשעון. בוונצואלה גונבים בימים האלה כל דבר – מקווי טלפון עשויי נחושת ועד בקר. אנשי הפשע המאורגן מתמקדים כעת בסחר בסמים ובכריית זהב בלתי חוקית.
המבקרים מאשימים במצב את 20 שנות המהפכה הסוציאליסטית שהוביל הנשיא המנוח הוגו צ'אבס, תקופה שבה הופקעו מבעליהם שלל עסקים, וכיום, בניהולה של הממשלה, ממצים העסקים האלה רק קמצוץ מהפוטנציאל שלהם. השנה, בתמיכת ארה"ב ועוד 50 מדינות, הוציא מנהיג האופוזיציה חואן גוואידו לדרך קמפיין נחוש להדחת מדורו, יורשו של צ'אבס, אבל לפי שעה לא הצליח גוואידו לממש את הבטחתו לסלק את הנשיא, להחזיר את הדמוקרטיה, לשקם את הכלכלה ולהפוך את הרחובות לבטוחים בהרבה.
אתה שווה כמו המכונית שלך
כשהערב יורד הרחובות בקראקס ריקים. רוב התושבים גוזרים על עצמם עוצר מחשש לשלומם. למרות הירידה במעשי הרצח, אזרחי ונצואלה נוטים שלא להביט בטלפונים שלהם כשהם מסתובבים ברחוב, וחפצים יקרי ערך כמו טבעות נישואין מכסף ומזהב רבים מהם משאירים במקום בטוח בבית.
"ונצואלה היא עדיין אחת המדינות האלימות ביותר בעולם", אומרת דורותי קרוניק, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת פנסילבניה שערכה מחקר מקיף על משכנות העוני בקראקס. "יש בה אלימות שמאפיינת ימי מלחמה – מבלי שיש בה מלחמה".
אל נגריטו מנהיג כנופיית בריונים-להשכרה בשם "קרייזי בויז", שפועלת באזור הפשע של פטארה, משכונות העוני הגדולות והמפחידות ביותר באמריקה הלטינית. בשנים עברו הרוויחו פושעי ה"קרייזי בויז" סכומים יפים מהכופר ששילמו להם משפחות של אנשים שאותם הם חטפו, אבל היום, בשל המצב, הם חוטפים בקושי חמישה אנשים בשנה.
מִבצעי החטיפה של "קרייזי בויז" הם עסק רציני. בדרך כלל הם מחזיקים את החטוף כבן ערובה למשך פרק זמן של עד 48 שעות, בשעה שקרובי משפחתו אוספים כמה כסף שרק יוכלו לגייס לצורך תשלום הכופר. לחוטפים חשוב יותר שהדברים ייעשו וייגמרו מהר מאשר שהכופר יהיה גדול. אל נגריטו מספר שגובה הכופר שהם דורשים תלוי בשווי המכונית של הקורבן, ושעסקה יכולה להסתיים בצורה קטלנית אם בני המשפחה אינם עומדים בדרישות.
אל נגריטו מספר כי הוא מתקשה לפרנס את אשתו ובתו הקטנה, ואגב כך מעביר את אקדחו הכסוף בין שתי ידיו. כמו רבים מחבריו, כך הוא מעיד, שקל לעזוב את התחום בוונצואלה ולהגר למדינה אחרת. השכנים אומרים שבשכונת פטארה האלימה תוחלת החיים הממוצעת של הפושעים היא 25 שנה בלבד, והוא כבר בן 24. לדבריו יש אנשים שכבר עזבו את הפשע ונסעו לחו"ל. שם, הוא מספר, הם מחפשים "עבודה הגונה יותר", חוששים מענישה חמורה במדינות שבהן החוקים נאכפים ביתר שאת.
רוברטו בריסניו, מנהל ארגון המעקב אחרי אלימות בוונצואלה, אומר שהירידה בשיעור מקרי הרצח במדינה היא עניין של היגיון בסיסי: כשהכסף המזומן הופך לדבר נדיר כל כך, אין מה לגנוב. "בימים האלה לאף אחד לא הולך כמו שצריך – לא לאזרחים הישרים שמרוויחים כסף ולא לפושעים שאורבים להם".
אחד החברים ב"קרייזי בויז", שמוכן להזדהות רק בכינויו, "כלב", מספר שאין לו בעיה למצוא תחמושת לנשק שלו בשוק השחור – הבעיה היא לשלם עליה: בוונצואלה השכר הממוצע לחודש הוא 6.5 דולרים. "פעם אפשר היה לקנות אקדח בשטר כזה", הוא אומר ומנופף בשטר של 10 בוליבאר, שכעת אי אפשר לקנות בו אפילו סיגריה בודדת. "היום הוא לא שווה כלום".
לפנייה לכתב/ת 
