הסיפור של פואד: מגידול של 10 ס"מ בריאות להבראה מוחלטת
לפני 4 שנים גילה פואד ג'יג'יני, בן 54, מהכפר דבוריה כי חלה בסרטן ריאות. אחרי ההלם הראשוני, הוא החליט להיאבק במחלה ולא לתת לה לנצח. היום, שנה אחרי שהחלים, הוא אומר: "ההחלטה הראשונה שחולה סרטן צריך לקבל היא לא לנבול. להילחם"
שמי הוא פואד ג'יג'יני בן 54 מהכפר דבוריה שבעמק יזרעאל. את מקור הפרנסה לאשתי האהובה וארבעת ילדיי שאבתי מעבודת רצפות שוחקת. לפני ארבע שנים גיליתי שאני חולה בסרטן ריאות והיום כשאני מזה שנה כבר ללא טיפול תרופתי, אני כאן כדי לספר את הסיפור שלי – כיצד הבראתי מסרטן.
קיראו עוד:
סרטן ריאות: 10 עובדות על המחלה
לחיות עם סרטן ריאה עידן חדש של תקווה בסרטן הריאההמאבק שלי בסרטן
הכאבים בחזה הופיעו בהתחלה ככאב עמום, והמשיכו והחריפו ככל שהזמן חלף. לילה אחד התעוררתי מתחושה של לחץ כבד בחזה. כשהבנתי שהייסורים לא יעברו כבר מעצמם, התיישבתי ליד אדן החלון, בהיתי לתוך החושך והמתנתי לזריחה. בבוקר למחרת כבר הייתי בסדרה ארוכה של בדיקות בבית חולים לין שבחיפה.
צילומי הסי.טי ריאות לא הראו כלום, והרופאים היו בטוחים שיש לי בעיה בלב, אבל גם בדיקות ההמשך העלו חרס. משם הדרך לביופסיה הייתה קצרה. המשמעות של בדיקת הביופסיה במקרה הזה היא החדרת צינור דרך הצד בניתוח, ולקיחת דוגמית מרקמת הריאה עצמה. וכך לאחר שורה ארוכה של בדיקות מתישות, וחוסר אונים בן 10 ימים התייצבנו במרפאה לקבלת תוצאות הבדיקות.
מול הרופא, הרגשתי שהוא נמנע מלהישיר אלי מבט, פניו חיוורות וקולו מגמגם. קטעתי אותו בכעס ואמרתי "תפסיק לפחד, רק תגיד לי את האמת!". והוא השיב "פואד, אני מצטער מאוד אבל יש לך סרטן ריאות בגודל של כמעט 10 ס"מ". אז מה עוד נשאר לעשות ברגע כזה אם לא לצחוק? כך החל מסע המאבק שלי בסרטן.
בפגישה הראשונה במרפאתו של ד"ר עבד אגבאריה, מנהל היחידה האונקולוגית בבי"ח בני ציון בחיפה, הוא אמר לי: "תקשיב לי טוב, אתה מתגבר על זה!". בשלב הזה כבר הייתי רווי בהבטחות וקביעות של רופאים רבים, אבל לא נותרה לי ברירה אחרת אלא להאמין לו.
התחלנו בסדרת טיפולי כימותרפיה, וכך החל מסע הייסורים. אצלנו במגזר נהוג לעטוף את החולה באהבה, לבקר אותו הרבה. ואני לא יכולתי לסבול את זה. רק רציתי שיניחו לי. במהלך אותה תקופה, כשאני מנוע מלעבוד, בעורקיי זורמת הכימותרפיה, וגוש בגודל אשכולית יושב לי מעל הריאות – התחלתי בתהליכי התבודדות.
שינוי תזונתי קיצוני
בתחילת כל חודש ובמשך 3 ימים הוזרם אל גופי תרופה שיחד עם התאים הסרטניים פגעה גם ביתר גופי, וכפי שזה הרגיש גם בנשמה. כשהכימותרפיה עוברת בגוף, התחושה היא שגם הרוח מורעלת. ללא מצב רוח, תחושת חולשה תמידית, אפס תיאבון, ורחמים עצמיים מובילים לרצון להתנתק.
כך שלושת הימים הראשונים של כל חודש לוו בניתוק שלי מהעולם. הרגשתי שאני מרעיל את הסביבה במרה שחורה, ורציתי לחסוך את זה מהם. בנקודה זו של חיי, פתחתי בהליכות לטבע שהובילו להתבודדויות ארוכות בהרים, ולילות רבים של שינה ביער תחת כיפת השמיים. השארתי את הנייד בבית, איש לא ידע איפה אני. ישבתי חשוף בטבע וחשבתי "למה אני?". למה זה קורה דווקא לי – שאלה בלתי נמנעת.
אצלנו במגזר הערבי, נהוג לומר במצבים כאלה "סלמתכ", כלומר "שאלוהים ישמור אותך". לא יכולתי לשמוע את הברכה הזו, בכל פעם שמישהו הפנה אותה לעברי, הרגשתי כמו דקירה בבטן. הרי לא שמרו עליי, להיפך, והמחשבה הזו הרסה אותי.
במקביל הבנו, רעייתי ואנוכי, שאנחנו רוצים לקחת חלק בניהול המחלה בצורה יותר משמעותית, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להילחם בה. לא יכול להיות שהטיפול התרופתי הוא כל מה שאנחנו יכולים לעשות.
כך בשנות ה-50 לחיינו, שינינו את התזונה היומית שלנו מקצה לקצה. למשל, מאכילת בשר פעם ביום עברנו לפעם בשבועיים, את האורז החלפנו בגריסים, המתוקים נחתכו לחלוטין מהתפריט היומי, את המיצים הממותקים והאהובים החלפנו במיץ סלק או סלרי סחוט טבעי. את החטיפים החליפו מתכונים ייחודים, למשל מחית גריסים מונבטים, שום, אגוזים ולימון.
ההשפעה של סרטן על הנפש היא עצומה
לצערי, עישון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אני ו-3 בניי מעשנים במרבית חיינו הבוגרים. בצילומי הסיטי, הריאות שלי נראו כאילו מילאו אותן בגחלים. קשה להישיר מבט לכזו תמונה, ולאחר תוצאות הביופסיה, החלטתי לראשונה בחיי להפסיק לעשן.
זה נמשך 3 חודשים מייסרים, שבהם כל הסביבה שלי המשיכה להפריח עשן מסביבי. הקושי שלא להדליק סיגריה היה מתמשך, והמשבר קרה ברגע אחד של כעס, כשנתקלתי בקופסת סיגריות. לקחתי אותה איתי למרפסת ושם חזרתי לסורי. סיגריות הן מחלה, ואילו יכולתי לא הייתי נוגע בהן מלכתחילה. היום אני לא מסוגל להפסיק, הלוואי ויכולתי.
לצד הקושי הרב, טיפולי הכימותרפיה הוכיחו את עצמם ואכן הגידול הלך והתכווץ עד שהגיע לכ-3 ס"מ. התקווה חזרה לחיינו. לאחר שנה וחצי של טיפולים, ד"ר אגבאריה בישר לנו שהטיפול מפסיק להשפיע ושהתאים הסרטניים כבר לא מגיבים לכימותרפיה, וכך עברנו לטיפול אימונותרפי.
המעבר הטיפולי מכימותרפיה לאימונותרפיה מבחינת תופעות הלוואי, הוא כמו לעבור מנטילת רעל למים. אט אט חזרה לחיינו השלווה, שגרת חיים ללא כאבים או חולשה. וכך שלוש שנים מיום האבחון, קיבלתי את הבשורה שכל כך הרבה חולי סרטן מייחלים לה – "פואד, אתה נקי".
היום כמעט שנה נוספת לאחר מכן, אני עדיין נקי מסרטן, גם ללא טיפול תרופתי. את הבשורה המשמחת ציינו בשחיטת כבש. אירוע בסדר גודל כזה עורכים מטבע הדברים מחוץ לבית, על המדרכות ואפילו הכביש המקביל לחצר, שם פורסים שולחנות ועליהם ממיטב המאכלים. כ-4,000 איש השתתפו במסיבה ההיא, וחגגו איתנו את החיים.
ישנם אנשים שרק עצם המילה "סרטן" גורמת להם לקריסה נפשית. חזיתי בעצמי בלא מעט קרובים אצלנו בכפר שחלו בסרטן וכבו מול העיניים שלי עד שמתו תוך זמן קצר. ההשפעה הפסיכולוגית שיש לאבחון בסרטן על הנפש היא עצומה.
לכן ההחלטה הראשונה שחולה סרטן צריך לקבל היא לא לנבול. להילחם. האמונה באלוהים הצילה אותי. מבחינתי המחלה הייתה מעין מבחן באמונה שלי – אם אמשיך להאמין למרות הקושי, אשרוד. אם האמונה תקרוס – אפסיד. יש כאלה שמטילים ספק, מזלזלים, אבל הנה אני כאן. זו עובדה. אני עשיתי כל מה שאני יכול כדי שעדיין אהיה כאן כדי לספר את הסיפור שלי.
לפנייה לכתב/ת 
