את ההפקה מביים הבמאי זוכה פרס הטוני ברטלט שר, ומפיק אורין וולף, שהפיק גם את "ביקור התזמורת".

כשהוא נמצא לקראת סוף הטור הזה, שכבר יכול להיות מוכתר כהצלחה מסחררת, אני תופסת אותו לשיחה טרנסאטלנטית עם כוס הקפה של בוקר יום פרמיירה. והפעם, בסן דייגו.

הטור שמסן דייגו ממשיך לווגאס, דנבר ונאשוויל מגיע לסיומו עוד כחודש. "עכשיו חזרנו משלושה שבועות בלוס אנג'לס, ובמשך שלושה שבועות כל הכרטיסים נמכרו. היה סולד אאוט. האמת כמעט בכל מקום אליו הגענו אם זה ממפיס או שיקגו או סיינט לואיס או כל מקום אחר וזה פשוט מדהים" לזרוב חולק איתי. אבל אל דאגה, אחרי יציאה לפגרה קצרה, ההפקה חוזרת באוגוסט להמשך הופעות בדאלאס.

ההפקה הראשונה נפתחה בשנת 1964 בברודווי והיא הייתה הראשונה לשבור את השיא של 3000 הצגות. יותר מאוחר המחזמר הופק בכל רחבי העולם ואף בארץ בכמה הפקות. עד היום היו כ-6 הפקות בברודווי בלבד- איך אתה מסביר את הרלוונטיות וההצלחה של המחזה עד היום?

"אני חושב שיש לזה כמה סיבות. אפשר לתחום את זה בשלושה מעגלים. וזה כמובן מעבר למוזיקה, שהיא בעצם רצף של 12 להיטים שהקהל במשך כל השנים מכיר את השירים בעל פה, מה שכמעט לא קורה במחזות זמר. ומוזיקה ישר מחברת אותנו לרגש ואם התחברנו אליה נחזור אליה שוב שוב.

אז המעגל הראשון הוא בעצם הסיפור של השיח של טוביה עם אלוהים, המקום המאוד אינטימי של אדם עם עצמו ועם אלוהים, ההתלבטויות, הפחדים שלנו, השאלות, המקומות בהם אנחנו מטילים ספק באלוהות. זה סיפור שיש בו את כל האלמנטים הרגשיים שכל אחד יכול להזדהות אתו. יש פה גרעין ראשוני שכולנו יכולים להזדהות אתו.

המעגל השני, הוא המעגל המשפחתי. שם מתקיימות כל מערכות היחסים שאנו מכירים. בתוך התא המשפחתי הזה יש אהבה מאוד חזקה, יש רומנים של כל שלוש הבנות של טוביה, שם יש את כל המאבקים. יש גם את השנאה והאהבה בינו לבין אשתו. את הקור, את החום, את הפרנסה, את הקושי, את הרצון, את החלום להיות עשיר. הקשרים של טוביה עם כל אחת מהבנות שלו, שכל אחת מהן מעבירה אותו מסכת של קשיים, מאתגרת אותו ביכולת שלו להכיל את השינויים שהן מביאות איתן. הן מייצגות את העולם המודרני, את השינוי שהעולם הזה עובר והוא צריך להתמודד עם הקידמה הזו. המאבק הזה בין העתיד לעבר ובין הישן לחדש הוא מאבק שכל אחד מאיתנו עובר. יום אחד אנחנו הילדים ויום אחד אנחנו ההורים. אני יכול לומר לך, שאני מזהה את זה גם בעצמי כאבא. כל המערכות יחסים הקטנות האלה הבינאישיים, המשפחתיים מעליהם רובצת העננה של המסורת. וזה, מעגל רחב, שיש בו את כל הצבעים האפשריים בתוך התא המשפחתי הזה שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות אתו.

המעגל השלישי, זה מהעגל הרחב יותר שהוא כבר המעגל החברתי, הקהילתי. המעגל בו אנחנו חלק ממשהו. אז אם יש מישהו שעד כה לא הזדהה עם משהו בסיפור, אז פה כבר אין לו ברירה וכולנו נרצה או לא חלק מקהילה. במקרה הזה, קהילה שנאבקת על המקום שלה, שזה סיפור שהוא לגמרי חלק מהנרטיב הישראלי, היהודי. מעין זיכרון קולקטיבי של היהדות, הציונות, החיפוש אחר בית. זה דבר שאנחנו סוחבים איתנו, גוררים איתנו וגם נשענים עליו. זו מעין גיבנת ומצד שני גם עמוד תווך שאנו נשענים עליו. וזה מעגל שכולנו מזדהים אתו, לא רק יהודים אלא גם קהל גם אפרו אמריקאי לדוגמה, שגם יכול למצוא בקהילה היהודית הקטנה הזו בעיירה אנטבקה, הזדהות.

הסיפור הזה מה שנקרא לצערי, נהייה היום יותר רלוונטי מתמיד במקום הזה של קהילה שנאלצת לעקור את עצמה ולחפש לעצמה בית. אחת הבעיות הכי גדולות של העולם היום אלו הפליטים, זה שאנחנו לא מצליחים או לא רוצים לדאוג לכל אלו שנאלצים לעקור את עצמם מביתם או שיש להם חיבור שורשי למקום והמקום הזה מודיע להם שהוא לא שייך להם. זו בעיה פוליטית, חברתית כלל עולמית, לא רק ישראלית. ולכן, במישור הפוליטי זה הופך את ההצגה הזו לעוד יותר רלוונטית , אני יודע שגם הבמאי מדבר על זה וזה חלק מהאמירה שאנחנו רוצים להגיד בתוך ההפקה. המעגל הזה הוא לא רק סיפור על השטעטל בכפר נידח, של קהילה יהודית קטנה אלא משהו שקורה עכשיו, ברגעים אלו ממש בעולם".

מה השיר הכי אהוב עליך מהמחזמר? אם אפשר לבחור בין הילדים?

"אני אוהב את הכל. אני אוהב את כל הסצנות. תמיד שואלים אותי מה הסצינה האהובה עליי ואני אף פעם לא מצליח לבחור. אין לי גם הפרדה גם בין הסצינות. אני שלוש שעות על הבמה ולא יורד ממנה. אני בשלב המאוהבות. הסיפור הזה כתוב בצורה הכי מבריקה שקראתי, אני לא זוכר שפשוט ישבתי והתפוצצתי מצחוק מטקסט ככה. כל משפט שני מצחיק. אני גם רואה את זה בקהל. הם מאוד מאוד צוחקים. מעל כל הדברים שגם מגולמים בתוך העלילה, זה כתוב פשוט מבריק."

אחד מהשירים במחזמר נקרא מסורת. יש לקבוצת השחקנים ולך מסורת משלכם לפני עלייה לבמה?

"האמת זה אחד מהדברים שהכי הפתיעו אותי. חשבתי שרק שחקנים ישראליים הם חרדתיים עם אלף ואחת אמונות טפלות ומסתבר שהאמריקאים אפילו יותר גרועים מאיתנו. יש איזה 15 תחנות בהצגה שבאותו רגע וזמן יש נשיקות באוויר, חיבוקים מאחד השחקנים, מהמלבישה. התברכתי בקאסט מהאגדות. 30 אנשים שהם כולם מוכשרים. וזה קאסט חם ואוהב שממש מחזיק אותי בהצגה, כי זו הצגה מאוד מאוד מורכבת וקשה. זה שלוש שעות ויש סופי שבוע שיש שתי הצגות, אחת אחרי השנייה. לא קל. ומה שמחזיק הרבה פעמים זה השחקנים שאיתי על הבמה ומחוצה לה. "

יחזקאל לזרוב.

הצגת הבכורה שלך בתפקיד טוביה נערכה באוקטובר שעבר בפילדלפיה ומאז עברה לא מעט תחנות ברחבי ארה"ב. אתה זוכר הופעה שקרה משהו מיוחד? היה מישהו חשוב בקהל? פעם שהתרגשת יותר מהרגיל?

"זו שאלה קצת טריקית עבורי, כי אני נורא מתרגש תמיד. יש לי קצת פחד קהל למרות שאני פוגש אותו כבר מגיל 8. הוא עדיין קיים בי. "

באמת קראתי שאמרת פעם, שאתה מבחינתך מעדיף את החזרות על פני ההצגות. אמרה לא אופיינית לשחקן.

"כן אני יודע. לשחקנים לרוב יש ממש רצון כזה לעלות על הבמה, אצלי זה ממש הפוך. כל עלייה לבמה כרוכה בהרבה תרגילי שחרור לפני. מה שאני יכול לומר זה, שהמשפחה שלי, אשתי ושלושת בנותיי מגיעות לכל פרמיירה, שמתקיימת בכל מקום חדש אליו אנו מגיעים. יש לנו עסקה כזו- אני הולך לעבוד ממש קשה והמעט שאתן יכולות לעשות זה לבוא לראות אותי כל פעם בעיר חדשה. מה שהתחיל כדיל בינינו הפך להיות הרצון שלהם לבוא ולראות כל הצגה. הן מאוד אוהבות את ההצגה וראו אותה כבר מעל 20 פעם. אבל כל פעם זה קצת חדש וכל פעם זה באולם אחר. האולמות בארה"ב, הם האולמות הכי יפים שראיתי. אלו מעברים כל שבוע לעיר חדשה, מלון חדש, אולם תאטרון אחר. אנחנו כל שבוע אורזים את עצמנו וטסים ויש לי ילדות בנות 8, 12 ו15 שעוברות את זה כבר כמעט 10 חדשים. הם מתעצבות שזה עומד להיגמר. זה אחד הדברים הכי מדהימים שיכולנו לעשות יחד כמשפחה. אני כבר לא מדבר ברמה של הקריירה שזה מדהים, אלא גם ברמה שלנו כמשפחה, זה היה אחד הדברים הכי יפים שיכולנו לתת לעצמנו כמשפחה. זה יצר בונדינג מרגש.

קיבלת המון מחמאות בעיתונות. בביקורת של USA Today נכתב עליך שאתה זורח בכל רגע בהופעה שלך, והנוכחות הבימתית שלך מקסימה ומזמינה", הם גם כינו אותך "גנב הסצנות הבלתי המעורער" של ההפקה, במהדורת שיקגו של Broadway World כתבו שאתה כל מה שאפשר לרצות בדמות של טוביה - מצחיק, מקסים ומרגש", וב"שיקגו דיילי הרלד" שיבחו אותך על ה"חום, ההומור העדין והעליזות שאי אפשר לעמוד בפניה". ההכרה הגלובלית הזו, זה היה החלום? זו פסגת השאיפות?

"התשובה היא לא, כי אני לא מאמין בפסגה. וזה השריר שהשאיר אותי במקצוע הזה כל כך הרבה שנים וזה מה שמנע ממני להעלם לעשור כזה ואחר, אלא כל הזמן להיות בעשייה. כי אין דבר כזה פסגות, כוכבות. זה מאוד כיף שהתקבלתי ככה והמחמאות הן מדהימות ומרגשות והקהל חם ותגובות של 3,000 אנשים הם יוצאות מגדר הרגיל, יש לי מנגנון שמביט מהצד , לא ממקום של הקטנה שאומר תירגע, אבל שמזכיר לעצמי שאני משיג מקום שהוא עוד שלב ולא פסגה שכבשתי. זה סולם אינסופי מבחינתי. אני רואה צעידה, עלייה וזה טבע האדם לרצות לטפס ולא ללכת על מישור, כי זה משעמם. אני אוהב לאתגר את עצמי וזה בהחלט אתגר לעמוד על במה 3 שעות ולשחק דמות שתרגש ושתצחיק ושיאמינו לה ובשפה שהיא לא שלי. אני דואג לראות את זה כשלב בהתפתחות ואני מקווה לראות את זה גם ככה בגיל 70 ו80, אם אני אזכה לו."

אתה יודע מה אמא פולניה בישראל הייתה שואלת עכשיו?

"מה?"

אז מה הלאה?

"שאלה טובה. גם זה לא ידעתי שזה יגיע. ואני חושב שהדברים הכי טובים שקרו לי בחיים זה דברים שלא ממש התכוננתי אליהם. ככל שאני גדל אני מבין את הפרדוקס של החיים שלי. העבודה היא כל הזמן לשכלל את עצמי ולהיות בתהליך ולחשוב איך אני מתקדם מכאן, אבל מצד שני גם לעבוד על שחרור והרפיה עמוקה מבפנים של להיות במצב צבירה של לא נודע."

מה הטריק שלך להרפיה כזו? נראה לי שמצליח לך.

"אין חוקים לדבר הזה. אם יש דבר שאני ממש שונא זה להיות במקום הזה של "אני ממש רוצה, וזה לא מגיע", להיות במעין אטרף, אמן שהוא בדרייב מטורף לכבוש. די. היינו בגיל 17 כאלו ובכאפה הראשונה שאתה חוטף אתה מבין שזה לא הדבר שאתה רוצה להיות. אני עדיין רואה אנשים צעירים ומבוגרים ממני שהם מפספסים את הכאן והעכשיו, כי הם בטרפת פרסום של להיזכר ואני לא מוכן להיות קורבן של הדבר הזה. קיים אצלי רצון מאוד חזק אבל הוא לא סותר את זה שאני גם משחרר אותו. אני לא חושב שזה מגיע למישהו. כי הכל זמני וממרומי 45 השנה שלי אני ראיתי אנשים שמפציעים לרגע ויומיים אחרי זה דועכים וגם דורכים עליהם ודואגים לזה שהם גם לא יחזרו. אני לא מוכן להיות שותף לחוויה הזו. כל פעם שהרגשתי שהיא גם עלולה להגיע ברחתי. זה גם איזשהו מנגנון הגנה שיכול להיות שנובע מפחדים, אבל הוא שומר עליי מלעלות לפיק ובהכרח להתרסק."

מה יותר מרגש מחיאות כפיים מקהל ישראלי או מקהל אמריקאי?

"אני לא עושה הפרדה. אבל אני כן יכול לומר לך שהקהל האמריקאי הוא יותר חם. קהל נורא משתתף. הם רוצים בטובתך מהרגע שאתה עולה על הבמה, הם באו ליהנות והם רוצים תמורה סופר מקצועית לכסף הגדול שהם שילמו, ובמקביל הם יתנו לך את התחושה שהם מאה אחוז שם איתך. ואז הקימה על הרגליים והתשואות זה כל כך אמיתי ומרגש ואז הם באים גם אחר כך עם התכניה מאחורי הקלעים לקבל חתימה ולהצטלם איתך הם מאוד מעריכים ומעריצים אמנים, היחס שלהם לאמנים כל כך מרגש. בהתחלה לא כל כך האמנתי, לקח לי הרבה זמן להבין שהתגובות שלהם אמיתיות. אני מקבל מיילים, הודעות ברשתות חברתיות שמספרים שהגיעו במיוחד וחוזרים יותר מפעם אחת. הם פחות ציניים מישראלים. ואתה מגלה שעדיין אפשר לנהל שיח אמיתי ככה ושהאדם מולי לא פחות אינטליגנטי ואני יכול לנהל איתו שיחה."

עכשיו כשלא היית 9 חודשים בארץ, למה אתה הכי מתגעגע בארץ ?

"אני מתגעגע לתלמידים בבית ספר שיזמתי יחד עם אסנת הבר קוטון (מנכ"ל רשת חינוך אנקורי), סטודיו אנקורי. אני מתגעגע לבקרים שאני מגיע וכולם אומרים לי בוקר טוב, לצוות, לחום, לישיבות, לכל הצד הזה בחיים שלי ניסיתי לעשות בשלט קצת רחוק בשיחות עם השותפה שלי אסנת ועם הצוות. אני עדיין שם אבל מרחוק. המפגש עם הילדים הוא הכי חסר לי. אני כנראה אפספס את מסיבת הסיום הראשונה של הי"בניקים שלנו, של סטודיו אנקורי, שבית הספר גדל יחד איתם במשך 5 שנים. הם היו איתנו מכיתה ח' והם עכשיו מסיימים ואני נאלץ להיות בנאשוויל וזה הכי הכי קשה לי. המחשבה שאחרי כמעט שש שנים שאני השקעתי כל כך הרבה מעצמי בפרויקט הזה ואני לא יהיה שם בשביל אפילו לקטוף את הפרי הקטן הזה של הגאווה לראות אותם מסיימים, זה מעציב אותי. אבל ככה זה. וזה בסדר. זה חלק מזה שאתה רב תחומי. הידיעה שהרבה פעמים אתה נשאר בתהליך ופחות בתוצאה. והתוצאה זה לא טקסים ופרסים והמעטפות החיצוניות. כי כשאתה פועל בכמה מישורים באופן טוטאלי אם זה הבימוי או המשחק או בית הספר, אלו 3 עולמות מאוד תובעניים וזה כמו ילדים וכשאתה צריך לחסוך מאחד מהם כי אתה עם האחר, אז יש מחיר. אבל אם אני מפספס את הטקס הזה עם הנשיקות והתודה כמחיר ללגדל את העולם האוטופי הזה שנקרא סטודיו אנקורי, אז אני מעדיף לתת את כולי ולפספס את הטקס.

כמה ילדים יש בבית הספר?

"יש 25 ילדים בכיתה ויש שתי כיתות, אז 50".

אתה גורם להם גאווה בחו"ל זה בטוח.

" אני מקווה".

אגב ילדים. לך יש 3 בנות. יש מישהי שמראה סימנים לכיוון של משחק?

"אני חושב ששלושתן. אני ואשתי ממש משתדלים להחזיק אותן כמה שיותר חזק לפני שנשחרר אותן לעולם כי זה הולך להיות ממש לא נעים."

לא נעים למי, להן?

"לעולם. הן הולכות לכבוש אותו. זו פצצה מתקתקת."

טוב, שאלה אחרונה. איף יו וור א ריץ' מן? מה היית עושה?

"אין איש עשיר ממני. אני האיש הכי עשיר בעולם. יש לי את האישה שאני הכי אוהב, שמרגשת אותי כל דקה בחיי על אמת, יש לי שלוש בנות שאני קרוע עליהן, יש לי קריירה מגוונת, דברים שאני נהנה לעשות. משפחה תומכת ואוהבת ואני מצליח להתפרנס ממה שאני עושה. מה עוד בן אדם צריך? אולי, אולי איזו חמסה גדולה.