"אמא, בישראל לא מתים. לאן את הולכת?"
יום ירושלים המצוין היום (א') הוא גם יום הזיכרון לנספי סודן. כארבעת אלפים יהודים יוצאי אתיופיה שקיפחו את חייהם בדרכם להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. מולוקן ליג'לם, עולה ותיק, משתף בפרויקט "סיפור על הדרך" את סיפורו האישי כמיקרו-קוסמוס של קהילה. אורטל מוגוס שוחחה עמו, והוא אף הגיע לראיון באולפן ynet. צפו
מולוקן ליג'לם הוא בר מזל. הוא בן 38 שנראה כמו בן 17, מתגורר ביבנה, חרדי, נשוי ואב לארבעה ילדים, משמש כקצין ביקור סדיר לנוער במערכת החינוך, רועה צאן בדימוס, מנהיג בעל כורחו ושורד.
"למעשה, היו שתי עליות מרכזיות מאתיופיה לישראל, אחת דרך סודן ב-' 84, "מבצע משה" והשנייה דרך אדיס אבבה, בירת אתיופיה ב-1991, 'מבצע שלמה'". מסביר ליג'לם "יש כל מיני תתי עליות, אבל אלו המרכזיות ביניהן.
צפו במולוקן ליג'לם וחבריו ל"סיפור על הדרך" אגבט וורבקו ובנצאלם בלילין בראיון באולפן ynet:
מרבית הציבור, מכיר בעיקר את אתוס העלייה מסודן לישראל. יש תפיסה קצת מוטעית, שהעלייה מאתיופיה דרך אדיס, עיר הבירה, הייתה יותר קלה ומהירה, עם פחות טראומה ודיכוי, אבל זו אותה גברת בשינוי אדרת. גם אנחנו סבלנו והייתה אנטישמיות, מוות ודיכוי, אם כי באמת לא באותן עוצמות של סודן. למעשה כשהתחלנו את המסע הייתי בן 7 וחצי, לקח לנו חצי שנה להגיע לאדיס אבבה מהכפר עצמו".
כילד, ידעת לקראת מה אתה הולך? סיפרו לך?
אני גדלתי על האתוס. משחר הילדות אני זוכר את עצמי שומע על ירוסלם, שבירושלים אין מוות ואין מחלות וכולם חיים לנצח, יש מלאכים, רק הצדיקים והאנשים הטובים נכנסים לירושלים ולישראל. אתה גדל על זה שנים, בתור ילד זה היה החלום שלי.
עליתם ביחד כל המשפחה?
לא, סבא וסבתא שלי עלו דרך סודן, חילקו את העליות כך שבהרבה מאוד מקומות העדיפו להעלות קודם כל את המבוגרים לפני שימותו. מצד שני, לא העלו את כולם במכה. העדיפו שאנחנו נישאר. אימא שלי הייתה בסוף החודש השמיני, היא לא יכלה לצאת למסע, אז התעכבנו, יותר מאוחר באנו דרך אדיס אבבה, כנראה שזה גם היה מהשמיים.
מולוקן מסביר שאת הדרך עשו במשאיות עליהם הועמסו: "הנהגים היו לוקחים אותנו לאיזו סמטה, מדוממים את המנוע ומבקשים כסף כדי להמשיך בנסיעה. הבנו שהם עושים עלינו קופה ומסדרים להם אחלה פנסיה. באחת הפעמים אבי רתח מזעם, הוא התגושש עם נהג המשאית, ויחד עם עוד כמה גברים איימו עליו שאם הוא ינסה לסחוט אותנו שוב הם יפגעו בו. אבי סומן כיוזם המרד. כשהגענו לאדיס אבבה, הנהג ממש חיפש אותו במטרה להרוג אותו. אז אבי נאלץ המון פעמים להסתיר את עצמו ולהתחבא במקומות שונים".
מולוקן ומשפחתו חיו באדיס אבבה כשנתיים - שש נפשות בחדר אחד. שם נאלצו להסתיר את זהותם, וחיו ללא מסגרת: "היינו 24 שעות בבית, עם המשפחה. חווינו כיסופים לארץ ישראל. לא יכולתי לצאת כמעט לשום מקום. לא הייתה אפשרות לנסוע באוטובוס מהחשש של החטיפות וכל המשתמע מזה.
חטיפות?
היו הרבה מאוד מקרים של חטיפות ילדים, היו לוקחים ילדים ואומרים שהם שלהם. מצדו השני של המטבע, נתפסנו כאנשים אמינים, שיש להם אלוהים ועולים לירושלים. כולם כבר למדו על השואה, והיו לא מעט משפחות שרצו להסתפח ולעלות.
הסתרת הזהות התבטאה בניסיון לא למשוך יותר מדי תשומת לב ואולם, למרות ניסיונותיו, נתקל מולוקן במופעי אנטישמיות: "פעם כשהלכנו לעשות קניות, תפסו אותנו ארבעה עבריינים, העמידו אותנו בשורת יורים כאלו, כמו פלס כזה של חיילים.
הם עברו אחד אחד וכל אחד היה צריך להגיד איך קוראים לו. אמרתי שקוראים לי 'אדינומלקם' שפירושו בר מזל. זו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו שם כל כך בומבסטי והם נורא התלהבו ממני אז הם קנו לי פפסי קולה, ושיחררו אותנו, רק מההתלהבות. הייתה להם סימפטיה, אבל היו גם עוינות ופחד, מין תחושה של גלות. באזור בו השכרנו את הדירה, היו מקרים שבעלי דירות זרקו יהודים מהבית.
"אתה חייב להיות גיבור, יש תפקיד ואתה חייב לבצע אותו"
"את הכרטיס עלייה לישראל קיבלתי בעשרים וארבעה לאפריל, 1991", הוא משחזר. "אני ואמי לקחנו אותו מהשגרירות. אבא הסתתר מנהג המשאית וחבריו, ולא היה לנו טלפון או אמצעי תקשורת אחר, כדי ליידע אותו". ביום שאחרי, הם כבר הגיעו לטרמינל. "היה שם כאוס" הוא מסביר, "תוהו ובוהו. אני רואה מיליוני אנשים, מרחוק יש מין ציפור ענקית עם בטן וכנפיים ענקיות, ודוחפים אליה עוד ועוד אנשים פנימה.
מה עושה רועה צאן בן 5 כשנתקל בחבורת צבועים? צפו במולוקן ליג'לם בהרצאה:
אני זוכר את אמא שלי מחזיקה את היד חזק ואומרת לי: 'אתה רואה את כל האנשים פה? שים לב, מה יש להם שלנו אין?' אמרתי לה שאני רואה אנשים בוכים ושמחים ועצובים, היא אמרה לי 'תסתכל טוב! מה אתה רואה?' ואני לא מבין. אז היא הסבירה לי שלכולם יש אבא, מנהיג, דמות גברית מובילה ואצלנו אין אבא, אין מנהיג. היא מסבירה לי שמרגע זה, עליי להיות אבא, חזק, אחרת לא נעלה לארץ ישראל.
איך אתה מקבל את הבשורה?
אני מקבל את התפקיד בלי הכנה או ידע, בלי לבדוק אם אני יכול לשאת את האחריות הזו. מצד שני, אני צריך למלא תפקיד של אבא, תפקיד של מנהיג , אמא אומרת בדמעות שהיא לא יודעת מה הגורל של אבא שלי, בעלה. עכשיו אני, הבוגר מהגברים, חייב להחליף אותו".
מולוקן נענה למשימה, אוחז בידה של אמו וקושר את אחיו הקטן במנשא על גבו. אמו תשושה וחלושה, אחיו, כך הוא מספר, בוכים כי אינם יודעים מה עולה בגורלו של אביו, "אתה חייב להיות גיבור באותם רגעים, יש לך תפקיד ואתה חייב לבצע אותו".
המשפחה נוחתת באתר קרוואנים במושב רוויה ליד בית שאן, בלי לדעת מה מצב אביהם. אמו התשושה נלקחת באמבולנס: "אני מקבל את הכאפה של החיים שלי, היא הייתה מאוד חולה מהמסע, הגיע אמבולנס ולקח אותה. אני שואל לאן היא הולכת, היא מחזיקה לי את הידיים ואומרת שהיא לא מרגישה טוב ולא יודעת אם היא תחזור מהמקום אליו היא הולכת. היא אומרת לי שהיא סומכת עליי לגדל את חמשת אחיי עד שאתחתן.
אמרתי לה 'אבל אימא, את אמרת שבארץ ישראל אין מחלות, לא מתים! לאן את הולכת?!" מולוקן שב ושאל את המתרגם מתי אמו חוזרת, כשהפחד הגדול ביותר הוא שהיא מתה. "בכיתי ימים. על זה שחשבתי שאיבדתי אותה וגם כי לא זכיתי להיות בלוויה של אימא שלי, לא זכיתי לקבור אותה".
ביום החמישי להגעתם, לקח המתרגם את מולוקן ואחותו הגדולה לראות את אמם בבית החולים. חודשיים אחר כך הגיע אביו ולבסוף, הגיע זמנו של מולוקן לנשום לרווחה.
שאלתי אנשים איפה בית המקדש. הסתלבטו עליי
"בישראל, לא מצאתי את מה שציפיתי למצוא, הפער בין המציאות לבין הסיפורים הגדולים היה חד". מולוקן, אז כבר בן 10 וחצי, מתאר מסה של אנשים לבנים שנגלים אליו: "ראיתי אנשים שמוציאים עשן מהפה, נוסעים בשבת, קיבוצים חילוניים. אתה צריך לעכל את זה. מנקודת מבט של עולה חדש זה הלם.
המון פעמים אני אומר לעצמי: איך קהילת ביתא ישראל הצליחה לעשות את זה? היו לנו חוויות מאוד מטלטלות. לקבור אנשים, לראות אנשים מתים מצמא או מחום. איך לא קיבלנו טיפול פסיכולוגי? אנשים עם כוויות ממשיכים לחיות את החיים".
ואיך הצלחת אתה לשרוד?
העובדה שהייתי רועה צאן, מגיל חמש ובלי חפיפה, והמסע הקשה שעברנו, זה מה שבנה את האישיות שלי. הגעתי לארץ ונתקלתי בתמונה אחרת ממה שתיארו. חשבתי שיש פה מלאכים ונביאים וקורבנות ושאלתי אנשים איפה בית המקדש. הסתלבטו עליי. או שחשבתי שכסף צומח מהעצים ובכל עץ שעברתי לידו הסתכלתי על העלים והייתי בטוח שזה הכסף של ישראל.
היום אני צוחק על זה אבל בתחושה של ילד, האכזבה היא עמוקה". מולוקן נשלח לפנימיות, חרף התנגדותו ורצונו לשמור על המשפחה מאוחדת. "הבנתי שאני צריך להתמודד עם החיים לבד וגם לדאוג לאחים ולהורים וגם להצליח, בתור יחיד".
זה לא מסתכל אותך להחזיק בכל הכובעים הללו? אתה בכל זאת ילד באותה התקופה?
מולוקן צוחק: "באתיופיה אין לך ילדות, מהר מאוד מקבלים אחריות ומשמעת, אז התפקיד לא היה זר לי. אבל בכל זאת, יש תסכול. היום, אני מגדל ארבעה בנים ואני יודע שאתן להם את כל מה שלא קיבלתי ולא אפיל עליהם תפקידים שהם לא יכולים לעמוד בהם.
אני יודע שאלמלא ההורים שלי לא הייתי מי שאני היום ועל זה אני אסיר תודה לנצח. זה החוסן הנפשי שלי, המצפן שלי למאה ה-21".
מולוקן הוא אחד מקבוצה של עולים ותיקים, המשתתפים במיזם "סיפור על הדרך" שהוקם ב-2015 לאחר מחאת יוצאי אתיופיה בשיתוף חברת המתנ"סים ועמותת "עולים ביחד". העמותה הפועלת לשינוי תפיסות ועמדות במשק הישראלי ובחברה הישראלית כולה, ביחס ליוצאי אתיופיה, מקדמת, בשיתוף פעולה מלא עם בוגריה, מפגשים במקומות עבודה שונים בעולם התעסוקה. במסגרת המיזם התקיימו יותר מאלף מפגשים בבתים שונים בארץ ומחוצה לה.
"אני רואה אנשים שלא יודעים לקראת מה הם מגיעים, יושבים בכיסא ומסתכלים עלי", מסביר מולוקן. "ודרך הסיפור אני מצליח לשאוב אותם לסיפור שלי, חלק צוחקים, חלק בוכים. בסוף כולם מוחאים כפיים והתגובות נפלאות. אני חושב שסיפור כשלעצמו, מצליח להעביר את החוויה האישית ברמה העמוקה ביותר, במיוחד שהדובר מספר את הדברים ממקור ראשון".
מה החשיבות של העברת הסיפורים?
"קודם כל, היסטוריה. חשוב לדעת, אף אחד לא עשה לנו טובה. לא 'הביאו' אותנו, לא 'גאלו' אותנו כמו שמשה גאל את עם ישראל במצרים. את הפעילות של אנשי העלייה אני אוקיר לנצח, אבל חשוב לומר שאין פה עשיית טובה.
אני מאמין שלכל אחד יש תפקיד , שליחות. החיים מובילים אותי לשם. אני מצליח לעורר באנשים השראה ופתיחות הלב. אני מאמין שככל שיותר אנשים יחשפו לסיפורים האישיים, הלבבות יפתחו. אפילו אצל אנשים עם לב מאבן".
- "סיפור על הדרך" של החברה למתנ"סים הארצית ועמותת "עולים ביחד", פועל לכל אורך השנה, ומאפשר לישראלים יוצאי אתיופיה לספר את סיפור המסע במפגשים בבתים, במקומות העבודה, במרכזים הקהילתיים כדי להפוך את סיפורה של קהילת ביתא ישראל ומסעה לציון לחלק אינטגרלי מהסיפור של החברה הישראלית. ל
לפנייה לכתב/ת 
