אהובתי הגיעה רק כשהתמסרתי ללא-מודע
במבט ראשון וגם עשירי, חשבתי שהיא "בלונדינית שטחית" והיא חשבה שאני "יהירה". בואו נגיד שהמשיכה היתה מאתנו והלאה. התגלותה כאהבה גדולה ושותפת אמת לחיים ולשליחות, זאת הפתעת החיים שלי! עד היום אני עדין יכולה לשאול אותה בפליאה, "תגידי, מה את עושה כאן במיטה שלי?"
בחיים לא אשכח את מסיבת ה"הפתעה" שערכו לכבודי לפני עשור. לא הפסקתי להתערב בהכנות, עד שהרסתי לכולם את החשק לחגוג. זה לא שלא סמכתי עליהם, פשוט המחשבה על הפתעה הפחידה אותי. כך גם היה עם "טיול ההפתעה" שהיה חייב לעבור את אישורי הקפדני, אבל החמור מכל היה עיצוב ביתנו. אני זוכרת איך אמרתי לזוגתי לשעבר שהיתה גם המעצבת שתרגיש חופשי להשתולל עם העיצוב והצבעים, "העיקר שיהיה לבן".
יצאתי מהדת והבנתי שזה בסדר להיות מינית
לתת אמון בבן הזוג למרות החשש שיפר אותו
היכולת להיות פתוחים להפתעות היא לא פשוטה, במיוחד אם אנחנו אוהבי שליטה שצריכים לדעת כל רגע מה קורה בלו"ז, ואם אפשר - אז גם את הלו"ז של החודש הבא. אי-ודאות היא אחד הדברים היותר מפחידים עבורנו, וככזו תסמכו עליה שתדע להפעיל את כל מנגנוני ההגנה שטיפחנו במשך שנים.
אם נחשוב על זה רגע, כולנו באנו מהלא ידוע, מאי-הוודאות, ולשם גם נחזור. תכלס, מרגע לידתנו כולנו מצויים בחרדת נטישה אחת גדולה. משם מגיעה החרדה הראשונית, ומשם גם מגיע הניסיון לשלוט ולאחוז, מנגנון הישרדותי הכמה לביטחון בג'ונגל הזה שנקרא "חיים". אבל האמת היא שאין לנו באמת שליטה על כלום, ומי שינסה בכוח לאחוז במשהו ולשלוט בו, יגלה במהרה שמה שנשאר איתו הם שרירים תפוסים במקרה הטוב, או תסכול וכאב לב במקרה הפחות סימפטי.
המוות של חיים, אחי הקטן שהיה בן 14.5 בלבד, תפס אותי בהפתעה. המוות עצמו לא היה מפתיע כלל וכלל. להפך, הוא היה סוג של הקלה, סיום לסבל שהתפרס על פני יותר מדי זמן. ההפתעה הגדולה היתה הטוויסט בעלילה שחיכה לי מיד לאחר מותו, ובואו נגיד שאם לא הייתי מתמסרת לכך, סביר להניח שלא הייתם קוראים את הטקסט הזה.
ההפתעה הזאת דרשה ממני לוותר על כל מה שהכרתי עד אז, לשחרר אחיזה ולהבין שמה שנראה לי אמיתי ומוחשי, אינו קיים כלל. נאלצתי לקבל את העובדה שאני לא תמיד מבינה או רואה הכל. ושלא תטעו, באותם רגעים הייתי בטוחה שאני הולכת ומאבדת את השפיות שלי, ואוטוטו מתאשפזת. קבעתי תור לסי.טי מוח ופגישה עם פסיכיאטר, ורק לאחר ששניהם שללו ממצאים חריגים, החלטתי להתמסר, וגם זה לא כי היתה לי ממש ברירה.
זה סיפור ארוך שיכול להיפרס על פני טורים רבים. אסכם רק בקצרה שהמזל הוא שהתמסרתי להפתעה הכי גדולה ומשוגעת בחיי, זו ששינתה לי אותם מקצה לקצה. ואיזה מזל שפתחתי לה את הדלת. טוב, דלת זו הגזמה. צוהר קטן פתחתי לה בהתחלה, אבל זה הספיק. כי שם, ברגע ההתמסרות, נפתחה הדרך אל הלא-נודע. שם התחילה חגיגת חיי. מסיבת ההפתעה? יותר כמו לונה פארק מטאפיזי של חוויות, ריגושים, הארות וגילויים. ארץ הפלאות והאפשרויות הבלתי נגמרות.
"תגידי, מה את עושה כאן במיטה שלי?"
ההפתעה הבאה בתור היתה לא פחות מכוננת. היתה זו אהבת האמת לה זכיתי, לאחר פירוק נישואיי הראשונים. מי שהיום מוכרת לכם בתור ה"אונה השמאלית שלי" ושאר הכינויים שבהם אני מכנה את אשתי, היתה אז ידידה בלבד, ואפילו לא קרובה במיוחד. במבט ראשון וגם עשירי, חשבתי שהיא "בלונדינית שטחית" והיא חשבה שאני "יהירה". בואו נגיד שמשיכה היתה מאתנו והלאה… התגלותה כאהבה גדולה ושותפת אמת לחיים ולשליחות, זאת הפתעת החיים שלי! עד היום אני עדין יכולה לשאול אותה בפליאה, "תגידי, מה את עושה כאן במיטה שלי?"
זהו. מאז אני מכורה להפתעות. כל הדברים הכי גדולים ומרגשים בחיים שלי הגיעו בהפתעה! הפתעה אחר הפתעה, כשכל אחת מתעלה על קודמתה וביחד הן מתעלות על הדמיון. דברים שכלל לא יכולתי להעלות בדעתי התרחשו רק כי הסכמתי להגיד כן, ורק כי הסכמתי להתמסר ללא ידוע.
לצד הפחדים שאי-הוודאות מביאה איתה, היא מביאה גם הרבה התרגשות. אולי יהיה לכם יותר קל אם תחשבו על אי-ודאות כעל מקפצה ענקית המבקשת להעיף אתכם הכי גבוה שאפשר, טרמפולינה יקומית המאפשרת לשחרר אחיזה ולקפוץ בהנאה. כשאנחנו נמצאים במצב של אי-ודאות אנחנו חיים את החיים במלואם. אנחנו אומרים כן, ומשם העולם כולו רוקד איתנו ומצטרף לחגיגה.
נעשה ונשמע
כדי לאמן את המוח להפתעות, הזמנתי השבוע את התלמידים שלי ל"תיקון שבועות" מסוג אחר - במקום לדבר איתם על מתן תורה כמו שאני בדרך כלל עושה, הפעם החלטתי לתת להם להתנסות בחוויית התמסרות כהלכתה. נתתי להם רק נ.צ, מועד ושעה, וכל השאר? הפתעה!
גם אתכם אני מזמינה להרגיל את המוח לאפקט ההפתעה: בפעם הבאה שמגיעה לפתחכם הזדמנות מגניבה, אל תחשבו יותר מדי. תעשו ואז תשמעו. התמסרו לדרך, ותנו לה להתגלות בפניכם צעד אחר צעד. ההתרגשות מהליכה "בארץ לא זרועה" היא אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו במשחק החיים.
חג התמסרות שמח! הללויה.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. מוזמנים להצטרף אלינו לאירוע "לצאת מהמטריקס" בלחיצה כאן.
