"בגלל הישראלים אני יכולה לעלות לארץ"

בשיתוף הסוכנות היהודית

מה קורה במפגש בין עולה חדשה מברזיל לבין צברית תושבת נהריה? צפים סיפורים על משפחה שברחה מאירופה הנאצית ועולים כאבים משותפים על הבנים שמתגוררים מעבר לים ואינם מתכננים לחיות בארץ. כשהאווירה מתחממת נשלפים הסמארטפונים כי בגלריות הווירטואליות נמצאים הסיפורים הכי עסיסיים שאינם דורשים מתורגמן - כיוון שתמונה אחת יכולה לספר את כל הסיפור ללא מילה אחת שנאמרת. "שום דבר אינו מקרי", אומרת ליאורה לוי, "רציתי להכיר אותה מרגע שראיתי את התמונה שלה".

"גם בגילי אני יכולה לתרום הרבה למדינת ישראל"

יונה וויסייד שניידר היא אישה מרשימה בת 54. קולה רך ומלטף, יש לה בלונד בוהק, המון סטייל והיא מדברת בשקט. היא אם לשלושה שהתאלמנה ובנובמבר האחרון עשתה את המעשה האמיץ של חייה דווקא עכשיו, ועלתה לישראל מברזיל כשהיא מותירה מאחור אמא בת 82 ובן בכור שאינו מתכנן עליה בעתיד הנראה לעין. "הוא עורך דין מאוד מצליח בברזיל", היא מספרת. בארץ חיכו לה 2 ילדיה הצעירים, בנה האמצעי שעלה לישראל לבדו לפני 5 שנים ובתה החיילת שעלתה לפני שנתיים במיוחד כדי להתגייס לצה"ל. "פתאום הבנתי שאם לא עכשיו, אז לעולם לא", אומרת יונה, "ואני יודעת שלמרות שמאחורי עבר ארוך ומלפני עתיד קצר, גם בגילי אני יכולה לתרום הרבה למדינת ישראל".

"עלי לומר תודה לישראלים כי על חשבון המיסים שהם משלמים, המדינה הזו יכולה לאפשר ליהודי תפוצות כמוני קליטה טובה". יונה וויסייד שניידר (מימין) וליאורה לוי . (צילום: גיל נחושתן)

את יונה פגשנו בביתה של ליאורה לוי במסגרת פרויקט משותף של הסוכנות היהודית, ידיעות אחרונות ו-ynet "כמה טוב שבאתם". "כשראיתי את התמונה של יונה בכתבה שהתפרסמה ב-ynet מיד רציתי לאמץ אותה", אומרת ליאורה. "הייתה לי הרגשה שנמצא שפה משותפת כי אהבתי את הסיפור שלה וגם כי בעלי היה מנהל אחזקה של קניונים והכרתי דרכו את התחום אז חשבתי שבטוח נמצא הרבה דברים לדבר עליהם".

לפני שהגשימה את חלום חייה ועלתה ארצה, יונה ניהלה בסאו פאולו קומפלס דיור בן 7 בניינים שבהם התגוררו 800 משפחות. היום היא מתגוררת במרכז קליטה "תפוז" בנהריה, יחד עם 100 משפחות נוספות מדרום אמריקה רוסיה מרוקו ואיראן. העולים מגיעים לכאן לתקופה של חצי שנה, לומדים באולפן ותוך כדי מקבלים סיוע בהשתלבות בקהילה ובמציאת תעסוקה. ביתה של יונה ממוקם באזור המושבה, אזור כפרי ממנו צמחה נהריה של היום. שתי הנשים יושבות על כוס קפה ועוגה שהכינה ליאורה במיוחד עבור המפגש וכל אחת משתפת את השנייה (בעזרת מתורגמנית כמובן) בהיסטוריה המיוחדת שלה.

למרות הפרש הגילאים והעדר שפה משותפת לשתי הנשים יש המון משותף. שתיהן אלמנות ולשתיהן מקורות משפחתיים באירופה. בהיסטוריה המשפחתית של שתיהן שזורה ציונית וסיפורה של יהדות אירופה בתקופת מלחמת העולם השניה. על העדר שפה משותפת (יונה עדיין לא שולטת בעברית על בוריה) הן יכולות לגשר בקלות באמצעות התחביב המשותף - הבישול. גם יונה וגם ליאורה נחשבות לבשלניות עם ידי זהב שהמשפחות והחברים סוגדים להן.

ליאורה שהייתה מנהלת חשבונות, היא פנסיונרית. לאחר ששכלה את בעלה החלה להתנדב במרכז לשיקום. גם לליאורה כמו ליונה יש בן ונכדים מעבר לים "הם חיים במיאמי והוא מחזיק במשרת פרופסור באוניברסיטה נחשבת, לכן הסיכויים שיחזרו לארץ וישתכנו קרוב אלי, אפסי", מספרת ליאורה בעצב.

אמא של ליאורה ילידת רומא ואביה יליד אוסטריה. הוא התגייס לצבא הבריטי ובמהלך שהותו באיטליה במסגרת הצבאית התאהב בנערה מקומית. ב-1949 עלו השנים לישראל וליאורה (או לורי כפי שקראה לה הנונה האיטלקית שלה) נולדה כאן.

"תמיד ידעתי שהמקום שלי הוא פה"

התכנון של יונה הוא בסיום הקליטה לעבור לחיפה על מנת להיות קרובה לבנה הארכיטקט, "אבל אני מוכנה לשנות את התוכנית ולעבור לכל מקום שבו אמצא פרנסה", היא מסבירה.

סיפור ההיכרות של הוריה של יונה חוצה עמים ויבשות. אביה יליד בולגריה והאם ילידת איסטנבול. אחרי מלחמת העולם השניה הוא הגיע לישראל ושירת במחתרת. אחרי 5 שנים עזב לברזיל שם הכיר את אימה של יונה, ולאחר שנישאו נולדה יונה בסאו פאולו. "אילו אבא שלי היה יודע שעשיתי עליה, הוא היה מאוד גאה בי", היא אומרת. "זאת למרות שבגיל 15 הוא לא הסכים שאגשים את החלום ואעלה לארץ". לעומת אביה, היא דווקא כן איפשרה לשני בניה להגיע לארץ במסגרת תכנית "תפוז" - תכנית התנדבותית של חודשיים בקיבוץ ואת ביתה היא לא פחדה "לשחרר" כשזו הודיע לה שהיא עולה עם חברותיה כדי להתגייס.

ליונה יש משפחה ענפה ברחובות. "כל החיים היינו איתם בקשר אבל כשעליתי, החלטתי שאני רוצה לחיות במקום שבו אין ברזילאים כדי ללמוד מהר יותר עברית ולהשתלב טוב יותר בין הישראלים. אני כאן היום כי תמיד ידעתי שהמקום שלי הוא פה, אבל רק עכשיו הבנתי שאני עלולה לפספס את ההזדמנות לחיות בו ולבנות בו חיים חדשים שכל כך רציתי. אני מאמינה שדווקא אחרי גיל 50 זהו השלב בחיים שבו אדם נדרש להמציא את עצמו מחדש ואני בטוחה שאני אצליח כי אני לא חוששת מעבודה קשה".

ומה לגבי החיים במרכז קליטה? לא מאתגר בגיל 50 פלוס?

"לחיים במרכז קליטה אכן יש לא מעט אתגרים אבל לדעתי כל העולים שמגיעים לכאן צריכים לעבור את הפרק הזה, כי זה מעניק לנו העולים את המושגים הראשונים לגבי החיים בארץ. זה גם עוזר לנו לעשות את הסוויץ ולהבין את המנטליות הישראלית״, מסבירה יונה שנאלצת לתת דרור לאהבתה לבישול ממטבח קטנטן של מרכז קליטה, אבל לדבריה הדבר מתגמד לעומת איכות חומרי הגלם שיש בארץ ולעומת ההנאה שהיא מפיקה מכך.

"יש הרבה עולים שמגיעים לכאן ומרגישים שאנחנו כישראלים חייבים להם משהו", אומרת ליאורה ויונה ממשיכה את קו המחשבה: "אני דווקא מרגישה את ההפך. אני חושבת שעלי לומר תודה לישראלים כי על חשבון המיסים שהם משלמים, המדינה הזו יכולה לאפשר ליהודי תפוצות כמוני קליטה טובה".

יונה וויסייד שניידר (מימין) וליאורה לוי . (צילום: גיל נחושתן)

בשיתוף הסוכנות היהודית