ביקורת סרט - "דומינו": מהמותחנים הטובים שיצאו לאחרונה
ימי השיא של הבמאי בריאן דה פלמה מאחוריו, אבל בסרט החדש שלו אפשר לראות ניצוצות מהעבר. המותחן "דומינו" לא מתאפיין ברצף עלילתי משכנע, אבל לפחות חווית הצפייה בו אפקטיבית ומהנה
מבין במאי שנות ה-70 בקולנוע האמריקני, אותם אלה שביססו את "הוליווד החדשה", האהובים עליי ביותר הם בריאן דה-פלמה ורוברט אלטמן (אף שהקריירה שלו החלה באמת כשני עשורים מוקדם יותר). דה-פלמה ביים בתחילת דרכו קומדיות בעלות אופי ניסיוני ("ברכות" מ-1968, ו"דע את הארנב שלך" מ-1972) לפני שפנה ליצירת מותחנים וסרטי בלהה שביססו את שמו כאחד המובילים בז'אנר ("לבוש לרצח", "התפוצצות", "הבלתי משוחדים").
משמיציו טענו כי הוא אינו אלא חקיין של היצ'קוק, אבל טענה זו הייתה רחוקה מן האמת והתבססה על התמצאות שטחית ביצירתו. מקור ההשפעה האמיתי על דה-פלמה היו סרטי האימה האיטלקיים (סרטי ג'יאלו), שפרחו בשנות ה-60 וה-70 ומזוהים עם שמותיהם של דריו ארג'נטו ("הציפור בעלת כנפי הבדולח") ולוצ'יו פולצ'י ("אל תענה ברווזון"). האלימות המסוגננת, הטשטוש בין מציאות והזייה, המיניות הפרוורטית – כל אלה שייכים יותר למסורת הקולנוע האיטלקי מאשר להיצ'קוק.
מזה למעלה מ-20 שנה נמצאת, לכאורה, הקריירה של דה-פלמה בדעיכה. אף לא אחד מהסרטים שייצר מאז הפרק הראשון בסדרת "משימה בלתי אפשרית" (1996) זכה לאיזושהי הערכה ביקורתית והצלחה כלכלית. סרטו החדש, "דומינו" (Domino), מגיע אחרי הפוגה בת שבע שנים ("תשוקה" מ-2012), וגם אם אינו מוצא את דה-פלמה בשיאו – עדיין זהו אחד המותחנים המהנים והמהוקצעים שהוקרנו לאחרונה.
הקושי הניכר למצוא מימון לסרטיו הוביל את דה-פלמה לאירופה, ועלילת סרטו הנוכחי מתרחשת ברובה בקופנהגן. הרקע הוא הטרור הג'יהדיסטי ביבשת כמו גם התבססות דאע"ש, אך ההיבט הפוליטי אינו נדון באופן מעמיק או משכנע במיוחד. דה-פלמה אינו חסיד גדול של אמריקה, ו"דומינו" כולל על כן את דמותו השטנית של סוכן סי.איי.איי בכיר (גיא פירס) שהשורות הטובות ביותר בתסריט, שכתב הדני פטר סקאוולן , שמורות לו ("אנחנו אמריקנים", הוא אומר ביבושת לשוטרת מקומית, "אנחנו קוראים את האי-מיילים שלכם").
הגיבור הוא שוטר (ניקולאי קוסטר-ואלדאו) ששותפו נפצע קשה ומאוחר יותר מת במהלך מעצרו של חשוד-ברצח מוסלמי. המרדף על הגג נוסח "ורטיגו" ההיצ'קוקי בעקבות החשוד הנמלט מסתיים בנפילה, ובחטיפתו של הגבר המזוקן והמאיים על ידי מי שמסתברים כסוכני סי.איי.איי. מכאן יוצא השוטר למסע, מלווה בשוטרת שמעורבותה בפרשה תתברר בהמשך, שמוביל את השניים לבריסל וממנה לעיר אלמיירה שבספרד, ואל שיאו של הסרט שמתרחש בעיצומה של מלחמת שוורים. על הכוונת: מנהיגה של חבורת טרוריסטים ג'יהדיסטיים המתכננת פיגוע ראווה.
ישנה בסרט סצינה מצוינת אחת, שבה מתעדת מחבלת מתאבדת טבח שהיא מבצעת על השטיח האדום בפסטיבל סרטים באמסטרדם, שלאחריו היא מפוצצת את עצמה. התיעוד נדמה יותר כמו משחק מחשב שבו המצלמה היא המקלע, ואנו צופים בקורבנות שעה שהם נקטלים בזמן אמת. זוהי סצינה מבריקה-באמת שמעירה על הקשר שבין התשוקה המציצנית והטרור האסלאמי שמתעד את עצמו. במיוחד, ככל שהדברים אמורים בהוצאות להורג המושקעות מבחינה אסתטית שהועלו לאינטרנט על ידי אנשי דאע"ש (אחת כזו, המתעדת עריפת ראש, אף משוחזרת בסרט ונצפית במלואה – ראו הוזהרתם).
חסרונותיו של "דומינו" בולטים אף הם, בעיקר ככל שהדברים נוגעים ברצף העלילתי. כאן יש לציין, שדה-פלמה טוען כי הגרסה שהגיעה אל המסכים (במקביל לערוצי הצפייה בתשלום באמריקה) נערכה מחדש וקוצרה באכזריות. מכל מקום, סרטיו של דה-פלמה מעולם לא הצטיינו בהגיון הדרמטי, וממילא הם נדמים ברובם, ואף מתנהלים, כהזיות קולנועיות, פנטזיות מיניות וסיוטים מתמשכים (ע"ע "קארי") – עד שההשחתה המדווחת של התוצאה הסופית פה נראית כמעט לא רלוונטית.
"דומינו" אינו סרט גדול, כאמור. אבל חשוב לדווח ולסקר את הפצתו בארץ בעיקר כדי לאפשר למעריצי דה-פלמה להתענג על המחשבה שהנה הגיח, סופסוף, סרט חדש שלו. את יצירות המופת שלו הוא כבר עשה בשנות ה-70 וה-80. עכשיו נותר רק להתענג על מה שיש לו להציע לנו, בתנאים המוגבלים שבהם הוא נאלץ להמשיך ולעבוד.