המועמדת הטבעית להנהגת מפלגת העבודה
כדי לחזור לתמונה זקוקה מפלגת העבודה באופן נואש לדמות מרכזית, מנוסה ורצינית שתחלץ אותה מהמשך השקיעה. או בקיצור, ציפי לבני
החיבור בין מרצ לעבודה עלול להיות אחת התוצאות של הבחירות החוזרות. שתי המפלגות מתוסכלות, ובשתיהן שואלים: למה בנפרד? התשובה היא משום שלמרצ יש זיהוי ברור. זו המפלגה של "ארגוני הזכויות" ושל הקרן החדשה. זו מפלגה שאלה שמזוהים איתה מסתובבים בעולם, ומרוב שהם דואגים לישראל הם מספרים כמה היא רעה, כובשת, אכזרית. הם לא אומרים מפלצת, אבל מי ששומע אותם לא הופך לציוני. לא תמיד זו הכוונה, אבל זו התוצאה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מפלגת העבודה במקום אחר לחלוטין. היא הייתה ונותרה ממלכתית וציונית, גם אם יש בה שוליים שמתאימים יותר למרצ מאשר למפא"י. אין לה פעילים שמסתובבים בקמפוסים בעולם כדי ליצור את הרושם שחיילי צה"ל פושעים. ובכל מקרה, גם אם נתאמץ קשה יהיה למצוא הבדל כלשהו בין מפלגת העבודה לכחול לבן. וכאשר הבחירה היא אישית, אז ההעדפה הייתה לגנץ-לפיד-אשכנזי מאשר לגבאי-רוסו. נכון שיש הערכה ציבורית גבוהה לאיציק שמולי ולסתיו שפיר, בצדק, אבל הם עדיין לא נתפסים כמי שמוכנים להיכנס לנעלי ההנהגה.
יאיר לפיד הוא אופרה נפרדת. מאז הבחירות הקודמות ועד לפני שנתיים היה לו זינוק מרשים. לשבועות אחדים תפסה "יש עתיד" את המקום הראשון בסקרים. זה קרה משום שלפיד הצליח להציב את עצמו במרכז. באמת במרכז. השמאל טרח לצחוק עליו כאשר הוא הפך לשר החוץ מטעם עצמו, וזה בדיוק מה שעזר לו.
הוא הציג אופוזיציה אחראית, שהיא בעד המדינה גם אם היא נגד הממשלה. הוא נאבק בארגוני שמאל קיצוניים, כאשר מרצ תמכה בהם ומפלגת העבודה גמגמה או נתנה להם גיבוי בשם "חופש הביטוי". מרגע שלפיד זנח את הקו שהעלה אותו, הוא איבד את הפסגה. זו לא הייתה הסיבה היחידה לזינוק ולא הסיבה היחידה להיחלשות, אבל זו כנראה הייתה הסיבה המרכזית.
חיבור בין מרצ לעבודה מסמן מגמה הפוכה: הליכה שמאלה. זו תהיה תעודת הפטירה של המפלגה שהקימה את המדינה, משום שזה ברור שהעמדות הנחרצות של בכירי מרצ יזכו להרבה יותר בולטות גם בתקשורת וגם בשיח הציבורי, וכל מה שיגיד איזה פעיל שמאל קיצוני שמזוהה עם מרצ יודבק גם לשמולי. הוא יכחיש, הוא יגנה. זה יעזור לו כמו כוסות רוח למת. הרי מרצ מתחבטת בנוגע לזהות הציונית שלה. זה המקום של מפלגת העבודה?
נכון שמפלגת כחול לבן היא קצת סופרמרקט, נכון שיש שם שניים-שלושה שקרובים יותר למועצת יש"ע, ועוד שניים-שלושה שקרובים יותר למרצ, אבל למרות הכול היא נתפסת כמפלגת מרכז.
יש עוד אופציה למפלגת העבודה: קוראים לה ציפי לבני. נדמה שהיא מתאימה למפלגה יותר מכל אישיות פוליטית אחרת. היא במרכז, אף שפה ושם מדביקים לה את השמאל. הרטוריקה שלה, לפעמים, עצבנה גם אותי, אבל כל מי שעקב אחרי העמדות שלה בשיחות השלום יודע שהיא הייתה שומרת הסף של האינטרסים הלאומיים. זו הסיבה שרביב דרוקר, והוא רק משל, הפך אותה כמעט לאויבת העם. מבחינתו, כמי שנמצא הרבה יותר שמאלה ממנה - הוא צודק. לבני הייתה חומת מגן.
ספק אם יש אדם אחד במתחם שמשתרע ממרצ ועד הליכוד שמכיר את הסוגייה המדינית כפי שלבני מכירה. פה ושם יש חבורת מפזרי אשליות, בעיקר מהסביבה של מרצ, שטוענים כי עוד קצת ויתורים - והפלסטינים היו מתרצים. הלוואי. העובדות מצביעות על משהו הפוך. לבני, במובן הזה, ניצבת בדיוק במקום שבו צריכה להיות מפלגת העבודה. היא בעד פשרה, אבל היא מחזיקה בעמדה ציונית בלתי מתפשרת.
אין שום צורך לחפש כוכב מבחוץ, וגם לא איזה גנרל שטרח בעודו במדים לעשות משהו שקרוב להשוואה בין ישראל לגרמניה של פעם. זה יהיה גול עצמי. למפלגת העבודה יש את המועמדת המתאימה ביותר להנהגה.
יש סיכוי רציני שהסילוק של לבני מהמחנה הציוני הוא אחד הגורמים המרכזיים לתבוסה של מפלגת העבודה. בחירות חוזרות הן הזדמנות לתיקון המעוות. כדי לחזור לתמונה זקוקה מפלגת העבודה באופן נואש לדמות מרכזית, מנוסה ורצינית שתוכל לחלץ אותה מהמשך השקיעה. בין איחוד עם מרצ לבין ריצה בראשות לבני — האופציה הראשונה היא קבורה, האופציה השנייה היא תקווה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
