"שלכם, נחמה": כשרעיית הנשיא כתבה בפייסבוק על תרבות ואהבה

הגרניקה של פיקאסו שראתה בספרד, הספר של גרוסמן שהעניקה לבן של דונלד טראמפ, הארכיטקטורה של בית הכנסת ששוכן בגינת בית הנשיא - נחמה ריבלין שזרה בעמוד הפייסבוק של הנשיא סיפורים קטנים משגרת חייה שלוו באנקדוטות מעולם התרבות. ליקטנו כמה מהם, פלוס מתכון לעוגה. מהגברת הראשונה באהבה

"שלום לכולם, כאן נחמה", כשפוסט בפייסבוק של נשיא המדינה נפתח כך, ברור היה כי המילים שלאחריו ימתיקו סוד. נחמה ריבלין רחקה מהתקשורת ולא תחזקה חשבון פייסבוק משלה (אם כי זכתה לעמוד מעריצים רשמי ברשת החברתית), אך מדי פעם חלקה עם הציבור, דרך חשבון הפייסבוק של בעלה, פנינים מחיי היומיום.

נחמה ריבלין ז"ל(צילום: גלי תיבון)

הנשיא ראובן (רובי) ריבלין ורעייתו לא היססו להפגין את אהבתם בציבור, על כן אין זה מפתיע כי אפילו הפייסבוק הנשיאותי פעמים רבות מצא עצמו כתוב בלשון רבים – "הלכנו", "ראינו", "שמחנו" – צורת התבטאות קטנה שמעידה רבות על תפיסתה של שותפות בחיי הזוגיות.

וכשנחמה חפצה לשתף את העם במחשבותיה – הייתה כותבת רק בשמה. ועל מה? לא על פוליטיקה, לא בסיסמאות ריקות דיברה, ולא הצהירה הצהרות גדולות ורשמיות. נחמה כתבה על אהבה. בדרכה הייחודית הייתה שוזרת מסרים ערכיים בתוך פוסטים על אמנות, קולנוע וספרות – כיאה לשוחרת התרבות שהייתה.

ראובן ריבלין נחמה ריבלין (צילום: מארק ניימן, לע

אהבו בציבור. ראובן ונחמה ריבלין(צילום: מארק ניימן, לע"מ)

כך למשל, כשהזוג פגש את נשיא ארצות הברית ורעייתו, הגברת הראשונה סיפרה על הספר "חיבוק" של דויד גרוסמן שהעניקה למלניה ולבנה: "אין מתאים מספר יפה כל כך, שמספר על אהבה באמצעות חיבוק", כתבה; כשהשניים פגשו את מלכת דנמרק, שיתפה בדבר השיחה שהייתה להם על הנס כריסטיאן אנדרסן, ועל "הסיפורים הנפלאים המלאים במוסר השכל על חמלה ואהבת האדם"; וכשהנשיא ורעייתו ביקרו את מלך ומלכת ספרד לא תיארה בלקוניות את טיב המפגש, אלא סיפרה על התפעמותה מיצירתו של פיקאסו "גרניקה", בה צפתה במוזיאון בספרד. "אמנות לא יכולה להציל את העולם מאסונות ומהחלטות גרועות אבל היא יכולה להשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו עמוקות", חתמה.

נחמה ריבלין ז"ל(צילום: מארק ניימן, לע"מ)

היום (ג') הלכה ריבלין לעולמה, וכל שנותר הוא להדהד למרחקים את הרוך שנלווה לה, והשתקף בצורה כל כך בהירה במילותיה. לפניכם קטעים נבחרים מהפוסטים שכתבה ריבלין על אמנות, על סיפורים, על יופי ואהבה:

פגישה עם מלכת דנמרק:

"שלום לכולם, כאן נחמה.

השבוע צויינו 75 שנים מאז הצילו הדנים את היהודים שחיו בדנמרק.

הצטרפתי לנשיא לטקסים מאוד מרגשים ומעוררי מחשבה להוקרת העם הדני. אילו רק היו עוד עמים ומדינות שהיו נוהגים ביהודים כמו דנמרק. פגשנו את המלכה מרגרטה השנייה.

בשיחה איתה סיפרנו לה איך כילדים אהבנו להקשיב לסיפורים הנפלאים של הנס כריסטיאן אנדרסן המלאים במוסר השכל על חמלה ואהבת האדם. להפתעתנו, שמענו שהיו דנים שכילדים קטנים נעלבו מהדרך שבעיניהם הוא הציג את העם הדני, כאנשים לא חכמים.

כמובן שכשמתבגרים מבינים שהסיפורים שלו על ״בגדי המלך החדשים״ ו״הברווזון המכוער״ הם אירוניה על המין האנושי ולאו דווקא על הדנים ואני מקווה שילדים ובני נוער קוראים אותם ולומדים מהם על חמלה וקבלת האחר (ב״הברווזון המכוער״) ועד כמה חשוב לפתח מחשבה עצמאית, ביקורתית, לא להיות חלק מהעדר ולא לפחד להגיד בקול רם וברור את מה שאנחנו רואים וחושבים (ב"בגדי המלך החדשים").

הנס כריסטיאן נולד באודן. עיירה קטנה ובה בתים עם גגות רעפים משופעים. משפחתו הייתה דלה באמצעים ואימו עבדה ככובסת במשפחה אמידה והוא למעשה גדל אצלם. הוא היה ילד חריג וסבל מאד מהלעג שהפגינו כלפיו, על התנהגותו ומראהו. הוא רצה ללמוד מחול ולא התקבל לבית הספר בו רצה ללמוד.

הסיפור על הברווזון הוא למעשה סיפור חייו.

במקום להיות רקדן הוא התפרנס מלהיות מספר סיפורים. הבית שהוא גדל בו הוא היום מוזיאון קטן והפרס שמוענק על שמו מוענק בעיר הקטנה הזו. הרבה סופרים ישראלים קיבלו את פרס הנס כריסטיאן אנדרסן וגם מאיירים של ספרי ילדים.

שבת שלום,

שלכם,

נחמה".

(12.10.2018)

ראובן ונחמה ריבלין לצד נסיך דנמרק(צילום: חיים צח/ לע"מ )

על קבלת האחר

"שלום לכולם, כאן נחמה.

באחד משיריה כתבה המשוררת רחל: "גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך. גן נעול – אדם". כהרגלה, הצליחה רחל גם בשיר הזה להסביר אמת גדולה במילים מועטות. כל אדם הוא גן נעול, והאחר הוא גן נעול עבורנו. לא ברור איך אפשר להגיע אליו, לפתוח את השער, לגעת לו בלב. אבל כולנו יודעים שהצעד הראשון, קודם כל, הוא להבחין בו. לראות את האדם שמולנו, שהוא לא יהיה שקוף.

במשך שנים ארוכות עושה איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים, שאת שנת העבודה שלו פתחתי היום בבית הנשיא, עבודה חשובה ומשמעותית עבור אנשים עם מוגבלות ועבור המשפחות שלהם. לטעמי, הוא עושה עבודה חשובה לא פחות כלפי החברה כולה – הוא מתעקש, יחד עם ארגונים נוספים, לוודא שאנשים עם מוגבלות ייראו. שהם לא יהיו שקופים.

היום ברור שבכל פרסומת נראה גם גברים וגם נשים. בכל סדרה וסרט יש שחקנים שגווני העור שלהם שונים זה מזה. פרסומת לא מגוונת סופגת ביקורות ציבורית על היותה סקסיסטית, מתנשאת, מנותקת או מיזוגנית. הגיע הזמן שהחברה כולה תראה אנשים עם מוגבלות על המסך ועל הבמה. כשחקנים ושחקניות בסרטים. כזמרים. כאמנים. כצופים וצופות שיושבים לידינו בהצגה או בהופעת מחול.

המשוררת אורית מרטון כתבה באחד משיריה: "עֶרֶב עֶרֶב חוֹמֶקֶת מֵרַכֶּבֶת הַנָּכוּת, מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם יוֹם, יוֹצֵאת לְטַפֵּס עַל הַר הַכְּתִיבָה". בזמן שהיא יוצרת, אורית אינה אישה בעלת שיתוק מוחין קשה - היא משוררת. זה בדיוק כמו שבעת היצירה, פרידה קאלו לא היתה אישה עם מגבלות תנועה חריפות בעקבות מחלת הפוליו ותאונת הדרכים הקשה שעברה, אלא פשוט ציירת גדולה. אחד הכוחות הגדולים של אמנות הוא שאין לה גיל, אין לה מין, אין לה צבע, וכן - גם אין לה גוף. באמנות אנחנו יכולים להכיר אדם אל אדם. לא גן נעול, אלא עולם שלם של יופי ושל רגש. האמנות היא מרחב משותף של יצירה, של היכרות, של מפגש אמיתי בין בני אדם. אני מאחלת לכולנו שנזכה לפגוש יותר זה בזה באמצעותה.

שלכם,

נחמה".

(10.3.2018)

על הפגישה עם מלניה טראמפ

"שלום לכולם, כאן נחמה.

תודה רבה על המילים החמות מאתמול. ריגשתם וריגשתן אותי מאוד. זה היה יום מיוחד עבור כולנו, וכמובן שגם בשביל רובי ובשבילי.

בהמולת הביקור החשוב וההיסטורי הזה, זכיתי גם להכיר את הגברת הראשונה מלניה. אישה מקסימה מבפנים ומבחוץ, רגישה ומיוחדת.

בזמן שהיה לנו יחד, הבאתי לה מתנה שקניתי לבנם, ברון בן ה-11, את הספר המקסים ״חיבוק״ שכתב דויד גרוסמן, ושאיירה מיכל רובנר, בשלושה עותקים: עברית, ערבית ואנגלית.

היה חשוב לי להעניק לברון, שנשאר בבית והוא רק בן 11, מזכרת מהסיור של הוריו בישראל. אין מתאים מספר יפה כל כך, שמספר על אהבה באמצעות חיבוק. ספר לילדים, אבל כזה שנוגע גם במבוגרים.

מלניה התרגשה מאוד, והבינה מיד, גם לפני שקראה את תוכנו, שמדובר בסיפור על אם וילד. אני מקווה מאוד שברון יאהב את הספר כמו שאני אוהבת. היה נהדר לשבת איתה, ועם איוונקה הנפלאה שהצטרפה אלינו, ולדבר בין השאר על קירוב לבבות בין אנשים זרים שאם רק היו מתעניינים זה בזה אולי היו פחות מפחדים מהתקרבות.

שלכם (ושוב תודה),

נחמה".

(23.5.2017)

נחמה ריבלין לצד מלניה טראמפ(צילום: חיים צח / לע"מ)

על הסופרת עמליה כהנא כרמון:

"שלום לכולם, כאן נחמה.

עמליה כהנא כרמון הלכה לעולמה לפני כשבועיים. מי שאוהב ספרות עברית, שמכיר את תחושת האושר בה מתמלאת הנפש בשיוט בתוך המילים העבריות, שבחירתן נעשתה כך, במקור, לא יכול שלא להתאהב בפרוזה הייחודית של הסופרת הנפלאה הזו. תיאורים שהופכים מחוות יומיומיות לשירה, כמו התיאור שלה של המורה שמתכופף לסדר את שולחנו המתנדנד בסיפור "נעימה ששון כותבת שירים": "המורה יחזקאל אינו חוזר. שם אצל שולחנו, הריהו יורד לישיבת-צפרדע: חולצת-התכלת נמתחת על גבו והחגורה כמחשבת להקרע, מניח הוא פיסת-נייר מקופלת מתחת לאחת מכרעיו של שולחנו, לנסות ליצבו. ומשום-מה, כה צעיר, כה חסון, התגלית שבו פולחת, מוחצת מחדש".

בתיאוריה מסתתרות תחושות הלב שחשבתי שאי אפשר לנסח, והנה אצלה הן נחשפות במילים, מילים עבריות נוכחות, מנציחות את שפתנו לנצח באומנות הסיפורת. מקום של כבוד שמור לך בלב קוראייך, עמליה כהנא כרמון. אני שולחת למשפחתך תנחומים. יהיה זכרך ברוך וספרייך במדפינו ובמדפי לבנו תמיד.

שלכם,

נחמה".

(28.1.2019)

על הספר "הדב פדינגטון"

"שלום לכולם, כאן נחמה.

אומנם זה היה השבוע של הארי פוטר אבל היום אני מבקשת לדבר על ספר אחר. השבוע הלך לעולמו מייקל בונד, שכתב את דב פדינגטון.

מחשבות על ספרי ילדים שאהבתי ממלאות אותי בשמחה ואת דב פדינגטון, שכתב בונד, אהבתי במיוחד . דרך הרפתקאותיו של פדינגטון בבית משפחת בראון למדנו על עזרה לאחר, וההכלה של הקושי שלו. אותו יצור נעזב שניצל אבל צריך ללמוד לחיות במקום שאליו נאסף.

זה ספר שמקרב אותנו אל הזר והשונה, אל המהגר התמים, זה שמבטו חושף את כל מה שלנו הוא מובן מאליו. או בלתי ניתן לשינוי למרות שדווקא כדאי לשנותו. וכמה פעמים אנחנו חולפים על פני חיה או ציפור פצועה ומפנים מבט, רק שלא נצטרך לקחת על עצמנו את עול הטיפול בה...".

שבת שלום,

נחמה".

דיבבה בסרט. נחמה ריבלין והדב פנדינגטון(צילום: בתי קולנוע "לב")

(30.7.2017)

על הביקור אצל מלך ומלכת ספרד

"שלום לכולם, כאן נחמה.

היינו בביקור אצל מלך ספרד פיליפה והמלכה לטיסיה. תוכנית הביקור היתה עמוסה, אבל הצלחתי למצוא "חלון זמן" והלכתי לראות את הגרניקה של פיקאסו במוזיאון ריינה סופיה במדריד.

ראיתי את התמונה הזו לפני שנים, כשהיתה תלויה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק, ואני זוכרת שהתרשמתי ממנה עמוקות. פיקאסו צייר אותה אחרי ההפצצה הגרמנית על העיירה גרניקה שבחבל הבאסקים ב-1937. באירוע המחריד נהרגו הרבה אזרחים תמימים, ילדים קטנים ובעלי חיים.

היצירה היתה תלויה בפריז, ופיקאסו אמר שכל עוד פרנקו בשלטון הוא לא מוכן שהיא תגיע לספרד. היא נשלחה ל-MoMA, לשם היא הגיעה עם נזקים כי גילגלו את הבד בהעברה שלה וחלקים גדולים בצבע התקלפו. כשהגיעה בסופו של דבר התמונה לספרד, החליטו לתלות אותה במוזיאון פרדו. כיוון שלא רצו להרוס אותה שוב, נאלצו לשבור קיר כדי שתגיע לאולם שבו הוצגה.

הציור הזה עוצר את הנשימה כשניצבים מולו (אחרי דרך מאד ארוכה באכסדרות המוזיאון). הוא ענק, גודלו 7.76 על 3.46 - מצויר בשחור, לבן ואפור כי כשפיקאסו היה בפריז באותה תקופה הוא ראה את הצילומים בעיתון. יש בתמונה שור, סוס, יונה וכמובן את הנשים. אין בתמונה חלק או דמות שהם שלמים, רמזים של הזוועה.

ועם זאת, אציין את התקווה - החרב שנשברת ומהנדן שלה צומח זר פרחים, הנר שהאישה נושאת שמפיץ אור, הפנס למעלה שנראה כמו עין פקוחה שהיא אולי גם סמל לצדק.

התמונה צוירה כאמור ב-1937. הרבה רוע ואסונות נגד האנושות התרחשו מאז, וגם היום. אמנות לא יכולה להציל את העולם מאסונות ומהחלטות גרועות אבל היא יכולה להשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו עמוקות - ואולי בסופו של דבר... מי יודע.

שמחתי לשמוע ממנהל המוזיאון שאחד הציירים האהובים עליו הוא קופפרמן ושיש לו אוסף סרטים של עמוס גיתאי שהם מקרינים באירועים שהם עורכים נגד מלחמות. "גרניקה" היא אייקון עולמי, שכל מי שמאמין בעולם טוב יותר כדאי שייראה אותה".

שלכם, נחמה".

(14.11.2017)

נחמה וראובן ריבלין בפגישה עם מלך ומלכת ספרד(צילום: חיים צח, לע"מ)

על הארכיטקטורה של בית כנסת אחד ייחודי:

"שלום לכולם, כאן נחמה.

ארכיטקטורה היא תחום מרתק ואני כבר הרבה שנים אוהבת לבחון ארכיטקטורה של בתי כנסת. אכתוב כאן על בית הכנסת היפיפה שמסתתר לו בצנעה בפינה הדרום מערבית של הגינה בבית הנשיא.

אנחנו מציצים עליו ממרפסת חדר השינה, מבעד לענפיו של עץ הזית, הוא ניצב שם - כיפות נחושת על גגו, וקיר הזכוכית עם ציוריה הנהדרים של האמנית מירה מיילור. כשמנורות דולקות בתוך המבנה, קרני האור עוברות דרך ציורי הזכוכית ומאירות אותן בצבע.

בנייה של בית תפילה במעון רשמי היא מעשה מקובל בהרבה מדינות בעולם ומאפשרת ליושבי המקום להתפלל בו ללא מגבלה שקשורה בתפקיד הרשמי.

מי שמאוד רצה בהקמת בית הכנסת היה הנשיא נבון. בית הכנסת הקטן הזה הוקם לפני כ-15 שנה, כשהאדריכל דניאל לנסקי הצליח לגייס עבורו תורם בשם איירה ראנאט.

וזהו סיפור השיפוץ: בקצה הגינה ניצב אז מבנה עם שלוש כיפות ששימש כמחסן ואותו החליטו להסב לבית הכנסת.

הכיפות, אגב, הן אלמנט ארכיטקטוני שנמצא בכל המבנים בבית הנשיא. הכיפות שמעל המבנה הזה צופו בנחושת, התכתבות עם כיפות העיר העתיקה. יש שיגידו שמגע ידו וחיבתו של לנסקי לירושלים מורגשות כאן שכן בהיותו חייל, לנסקי היה בין הלוחמים שפרצו לעיר העתיקה. את הקיר שפונה לכיוון החצר הפכו לקיר מזכוכית.

קיר הזכוכית מחולק ל-3 חלקים שמוגדרים לפי חלוקת הכיפות שעל הגג. האלמנט המרכזי הוא אור. אך המרכז ממנו הוא יוצא - חסוי, לא מודגש כמרכז, ויוצאים ממנו שפריצים של אור שמתוארים על גבי הזכוכית כאדוות, כמו מעגלים במים. הציור בכל צבעי הקשת מחזק את אלמנט האור ואכן למבנה הוחלט לקרוא "ויהי אור" מתוך פסוק מהתנ"ך, האור שנוצר בתחילת הבריאה ומשמש את האנושות כולה ואין לגביו מחלוקות. הוא אוניברסלי. כשהאור בתוך המבנה דולק המראה מופלא וקסום...

במשך הזמן התקבצו מהשכונה כשני מניינים שמגיעים כל בוקר לתפילת שחרית.

אנחנו רואים אותם מגיעים ומתפללים, מביאים אור ושמחה למקום. הם קבוצה מאוד מיוחדת ומאוחדת. הם חיים חיי קהילה וכשמישהו מהם חוגג חתונה, בר מצווה או ברית הם מביאים תקרובת ומניחים על שולחן עם מפה לבנה מחוץ למבנה ועושים קידוש וברכה לכבוד שמחתם.

בית הכנסת סגור בשבת כיוון שהגבלות הביטחון לא מאפשרות כניסה לחצר המשכן. אנחנו ועובדי בית הנשיא מציינים לפני יום הכיפורים ערב סליחות. מגיעים לכאן המתפללים, הרבה אורחים, צעירים, מבוגרים וחיילים. זהו ערב חשוב ומרשים שידוע בכל הסביבה, קולות התפילה מזכירים לכולם שכאן בחצר בית הנשיא יש בית כנסת.

שלכם,

נחמה".

(14.2.2019)