אייטיונס מתה, יחי המלך החדש
ההכרזה של אפל על מותה של iTunes, לטובת שלושה שירותי סטרימינג, סותמת רשמית את הגולל על עידן הורדות השירים ונגני המוזיקה. ובכל זאת, יש גם פתרונות (יקרים) למי שלא מסתפקים באיכות הדחיסה בענן
יותר משעתיים נמשך האירוע שפתח את WWDC, ועידת המפתחים של חברת אפל , אבל רק דקות ספורות הוקדשו למותו של אחד היישומים המזוהים ביותר עמה - iTunes. כחלק מההכרזה על הגרסה הבאה של מערכת ההפעלה למחשביה, MacOS, הודיעה אפל גם כי היישום הוותיק יחולק מעתה לשלושה - אחד למוזיקה, אחד לטלוויזיה ואחד לפודקאסטים. גרסת החלונות של iTunes תישאר בינתיים כפי שהיא, אך ברור שזמנה קצוב.
הסיבה לכך היא, שהעולם כיום שונה מאוד משהיה כאשר הושקה iTunes לראשונה, אי אז ב-2001. החזון של אפל אז דיבר על אפליקציה אחת לכל המדיה שאנו צורכים ולכל הבידור שלנו. ומה שהחל עם הורדה וניהול של תמונות וסרטים התרחב בהדרגה גם לתמיכה בסרטונים, בפודקאסטים ובסרטים.
אך iTunes מעולם לא הייתה אפליקציה אהובה במיוחד - היא פשוט לא הייתה טובה בניהול מדיה או בסינכרון בין המחשב לבין המוצרים האחרים של אפל. המהפכה האמיתית שבישרה התרחשה רק כשנתיים לאחר השקתה הראשונית, כאשר הפכה גם לחנות מוזיקה. בחנות ההיא אפשר היה לקנות מיליוני שירים ב-99 סנט לשיר ואלבומים שלמים ב-9.99 דולר, ולהוריד אותם למחשב או לאייפוד. שנים ספורות לאחר ההשקה שלה, iTunes Store הפכה כבר לחנות המוזיקה הגדולה בעולם.
סופה של iTunes קשור קשר הדוק לגורלה של חנות המוזיקה ההיא. אפל, כמו שאר התעשייה, רוצה כיום למכור לנו מנוי ולספק בתמורה תוכן שמוזרם למכשירים ומנוגן בהם דרך האינטרנט. לא "יורד" אליהם. היא פועלת כך, פשוט, כי כך אנחנו רגילים לצרוך כיום וידיאו ואודיו.
ושוק המוזיקה להורדה? הוא נמצא בגסיסה. כיום, הורדות מהוות 11% מהשוק - ב-2013 הן היו 40 אחוזים. בחודש מרץ האחרון פירסם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי את הנתון המדהים הבא: ב-2018, מספר האנשים שרכשו מוזיקה בהורדה ב-iTunes בארה"ב היה נמוך אפילו ממספרם של חובבי הנוסטלגיה שרכשו דיסקים ותקליטי ויניל. איך הגענו לכאן?
מקלט ברוסיה
כשמזכירים את iTunes אי אפשר שלא להזכיר את הקוטב הנגדי שלה, נאפסטר. השירות הזה היה הבולט ביותר בגל הראשון של שירותי הורדות מהסוג המכונה Peer to Peer, שבהן ההורדה עצמה מתבצעת ממחשבו של משתמש אחר, ואילו היישום - נאפסטר למשל - רק מקשר בין מי שמוריד לבין מי שמורידים ממנו.
נאפסטר אמנם פעל רק במשך כשנתיים, בין 1999 ל-2001, אך שינה לחלוטין את תעשיית המוזיקה. הוא הבהיר למיליוני הצרכנים, שיש דרך נוחה מאוד למצוא ולצרוך מוזיקה בלי צורך לצאת מהבית, בלי לצרוב דיסקים, ובלי להעתיק קלטות, והפך את המוזיקה לזמינה לכל. אז ברור - זה היה חינמי מכדי להיות חוקי, וחולל סערה וזעם אצל אמנים וחברות התקליטים - אבל האלטרנטיבות החוקיות היו הרבה פחות נוחות.
נאפסטר נשען על MP3, שבתחילת שנות האלפיים נחשב לפורמט הפופולרי ביותר לקידוד מוזיקה. היו לו מתחרים: המוכר שבהם הוא Ogg Vorbis, שלא הצליח להתחרות ב-MP3 בפופולריות אבל יכול ללמד אותו שיעור בשרידות - זהו הפורמט הנבחר של ספוטיפיי כיום, כאשר יש צורך להוריד שירים למכשיר שלכם.
אחרי שנאפסטר נסגר, הריק שהוא השאיר התמלא מהר מאוד בשירותים שפעלו במדינות כמו רוסיה, שפשוט איפשרו להוריד שירים ב-MP3.
לא שווה את המאמץ
גדולתה של iTunes Store הייתה בפשטות: הורדת שיר ואלבום בלחיצה אחת. אלה הצטרפו לספרייה הדיגיטלית של המשתמש, שאליה ניתן היה לצרף גם את כל קבצי ה-MP3 (הפיראטיים, יש להניח) שבמחשב, כדי שאפשר יהיה לגשת להכל ממקום אחד. השירות אמנם לא היה חינמי, אבל מחירי השירים היו נמוכים מספיק ונוחות ההורדה הייתה גבוהה דיה כדי להרוויח את כל הקהל הנורמטיבי, שמעולם לא העז להיכנס לעולם ההורדות הלא חוקיות.
מה עוד שאלה שכן העזו גילו עם הזמן, שלרדוף אחר קבצי MP3 באתרים מלאי וירוסים רק כדי לקבל גרסאות בוטלג או שירים שונים לגמרי מן המובטח, לא שווה את המאמץ כשאפשר לקנות אותם במחיר סמלי לגמרי ולקבל בגרסה טובה בתוך דקות.
אפל הרוויחה דבר נוסף מכינוס השירים ב-iTunes: הם לא היו ב-MP3 אלא בפורמט AAC. ולא סתם, הם כללו הגנה בדמות מנגנון ניהול זכויות קניין (DRM) של אפל, שהגביל את השימוש בהם. ניתן היה לצרוב אותם ולהקשיב להם באייפודים, אך אי אפשר היה להעביר אותם לנגנים מתחרים או להקשיב להם ביותר משלושה מחשבים (וגם זה רק דרך iTunes). רק ב-2009 החלה אפל למכור שירים בלי DRM.
רק כשהרשת הסלולרית הלכה והשתבחה עם דור 4, כשמחירי הגלישה הלכו וירדו, וכאשר שירותי הענן הכלל-עולמיים צברו תאוצה ופופולריות - ברור היה שהדבר הפשוט ביותר הוא הזרמה ישירה של שירים לטלפון. הסמארטפונים, וכמובן ספוטיפיי ומתחרותיה - אפל מיוזיק ביניהן - הותירו בבת אחת מאחור את נגני ה-MP3 ואת ההתעסקות עם קבצי המוזיקה.
לא מאבדים איכות
האם שוק ה-MP3 אכן מת? מתברר שלא לגמרי. יש עדיין שימושים לפורמט הזה - אם תחליטו, למשל, שאתם רוצים להאזין למוזיקה גם במהלך שחייה ועם אוזניות, או אם תרצו לגבות דיסקים נדירים שאין סיכוי למצוא בשירותי הסטרימינג השונים.
מעבר לכך, יש גם אודיופילים שלא מוכנים לוותר על איכות ודיוק הצליל ולא יסתפקו באיכות שמציעה הדחיסה בסטרימינג. בשביל אלו, MP3 הוא לא הפורמט הנכון, כי בזמן הדחיסה הוא מאבד חלק ניכר מפרטי הסאונד. היום יש כבר תקנים משוכללים אחרים, שמטרתם למנוע את זה בדיוק. המוכר בהם הוא FLAC, ששוחרר ב-2001. אפל מציעה פורמט משלה, ALAC, אבל לא מוכרת שירים בפורמט הזה אלא רק מאפשרת לקודד בעזרתו מוזיקה מדיסקים.
ספוטיפיי שקלה בעבר להציע גם מוזיקה באיכות גבוהה במיוחד, ואף שלחה למשתמשיה שאלונים שביקשו לגשש כמה יהיו מוכנים לשלם על התענוג. אבל נכון להיום השירות היחידי שעושה זאת הוא Tidal. ככל הנראה מדובר בקהילה קטנה מכדי להצדיק השקעה משמעותית מצד ענקיות השוק.
מצד שני, התחום לא עומד במקום והוא מהווה נישה ייחודית, רווחית למדי. למי שמתעקש, חנויות מקוונות כמו HDTracks, יחד עם אתרים כמו Bandcamp, מאפשרים כיום רכישה והורדה של שירים ב-FLAC. גם מול נגני ה-MP3 הניידים הזולים של פעם מוצעים היום נגנים ייחודיים, יקרים בהרבה, שיודעים לנגן קבצים באיכות גבוהה.
חברות דוגמת Astell & Kern הקוריאנית מתמחות כבר שנים ביצירת נגנים התומכים בקבצי אודיו איכותיים מצד אחד ובאוזניות איכותיות מצד שני. הנגן הזול ביותר של החברה עולה 600 דולר, והיקר ביותר כ-3,500 דולר.
יש לזה שוק? כמובן. כמו שיש ביקוש לדיסקים המציעים איכות גבוהה יותר מדיסק רגיל (Super Audio CD), וכמו שיש משוגעים לדבר שירכשו רק אוזניות המפרסמות עצמן כאוזניות "הפרדה גבוהה".
