הקושי היה לחיות בתוך תפקיד ולא את הזהות שלי

"משפחתי היקרה. אני רוצה לעדכן אתכם שיש לי עכשיו שלושה נכדים ושתי נכדות. אנחנו מחבקים ומאמצים לליבנו את עילאי ובטוחים שעם כשרונותיו, אישיותו, המשפחה האוהבת וכל הסביבה התומכת, הוא יגשים עצמו וירווה הרבה נחת ואושר".

כך כתבה מירה, סבתא גאה ואוהבת ל-5 נכדים, למשפחתה, לאחר שנודע לה שמיקה, נכדתה בת ה־15, החלה בתהליך להפוך את מינה ולהפוך מבת לבן. נכון להיום, עילאי (שנולד כמיקה), הוא בן לכל דבר, תלמיד תיכון ברמת השרון, בן 17, מוקף באהבת משפחתו וחבריו, ושלם עם עצמו.

"התגובות היו מחבקות", מספרת מירה, שמציגה חלק מהן, אותן קיבלה לאחר השיתוף: "חיבוק גדול לך אחותי", כתב לה אחיה. "חיזוק לקראת התהליך הקשה. מקווה שמיקה תגיע בסופו לרוגע ותהיה מרוצה מעצמה ומהחיים בכלל. אוהב אותה איך שתבחר להיות. יש לה/לו כל־כך הרבה איכויות". אחותה כתבה לה: "צריך להיות עם ראש פתוח, לב אוהב, אוזן קשבת, ואת זה יש לכולנו. למזלנו/מזלו של עילאי". אחת מחברותיה כתבה לה: "זרקת לנו פצצה... מתעכל לאט".

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

ואכן, זו פצצה. לא פשוט לקום יום אחד ולהבין שאת סבתא לטרנסג'נדר, שההגדרה הפשוטה למונח היא חוסר התאמה בין הגדרת המין שנקבע לאחר הלידה ובין מה שהאדם מרגיש. כי הגדרה לחוד והחיים לחוד, והחיים של טרנסג'נדרים אינם פשוטים בלשון המעטה. קהילות של הומואים, לסביות וביסקסואלים סבלו ועודן סובלות מאפליה מצד החברה, כשתת־הקהילה הטרנסג'נדרית מתמודדת עם קשיים בעלי אופי ייחודי. בישראל יש יותר קבלה של התופעה בשנים האחרונות, ופועלים בה מספר ארגונים שמסייעים ומקדמים את שוויון הזכויות של הקהילה.

בבתי חולים שונים נפתחו מחלקות ייעודיות לכך, ויש רופאים שמתמחים בנושא. ד"ר איריס יעיש, רופאה אנדוקרינולוגית והרוח החיה שמאחורי מב"ט - המרכז לטיפול בטרנסג'נדרים במרכז הרפואי איכילוב, שמאגד את כל המומחים המספקים מענה לצורכי האנשים שעוברים שינוי מגדרי, אומרת: "טרנסג'נדרים כיום נאבקים בכל יום בממסד ובבירוקרטיה. הרעיון במרכז הוא להקל עליהם".

נחזור לסבתא מירה. שנתיים לאחר שמיקה הפכה לעילאי, היא משתפת: "אני לא מתביישת בזה ולא מברכת על זה, כי אני לא הסיפור. אני רק יודעת כמה אני גאה בעילאי על מה שהוא: תלמיד מצטיין, יוצר מחונן, אוהב את המשפחה שלו. יש לנו משפחה מודרנית, שיש בה הומואים ולסביות, ועכשיו גם טרנסג'נדר. עד שמיקה החלה בתהליך להיות עילאי, המילה לא הייתה בלקסיקון שלי בכלל. חשבתי שזו תופעה חריגה, ואם זה קורה – ריחמתי על מי שזה קורה לו ועל משפחתו.

"אנחנו, כמשפחה, עברנו תהליך, אבל לקח מעט זמן כדי להבין, לקבל, ולדעת שהכי חשוב הוא שעילאי יהיה מאושר. היום יש לי נכד שיודע שהמשפחה שלו תומכת בו ואוהבת אותו ללא תנאי, שהתיכון בו הוא לומד מספק לו סביבה תומכת. שתי הסבתות ושני הסבים מדברים על הנושא באופן חופשי ומחבקים את עילאי בכל רגע. אני עדיין מוצאת את עצמי חרדה לאושרו של עילאי, ומקווה שיידע לעבור כל מהמורה שייתקל בה מצד הממסד, ושהחיים יחייכו אליו. עילאי שייך לדור שהולך עם האמת שלו עד הסוף. זה לא היה קורה בדור שלי. מבחינה זו אני סבתא אמיצה".

"האומץ הגדול היה לחיות כפי שחייתי לפני היציאה מהארון: בתוך סוד"

טיה רובין נולדה כיריב (שם בדוי. השם המלא במערכת) - בן לכל דבר. הוא שירת בצבא, התחתן, הפך לאב, עבד במקום עבודה מסודר, עד שיום אחד הבין והחליט שדי לו לחיות בשקר. טיה, שהפכה מגבר לאישה בגיל 62, שיתפה בסיפורה.

"דיברתי בסך הכל שתיים עשרה דקות מול כמאה ועשרים שותפיי לעבודה, שהקשיבו לשינוי המגדרי העתידי שאני מתכננת לעבור. כשסיימתי הייתה דממה, כשהדבר הראשון שאמרו לי לאחר שהתאוששו מהבשורה: ‘איזה אומץ יש לך לעמוד כך מול העולם ולספר על יציאתך מהארון’.

"במחשבה לאחור, לספר על השינוי - היה עבורי החלק הקל. גם אלה שהרימו גבה ולא זרמו איתי - לא יכלו להרע לי יותר מדי, במקסימום יכלו להפסיק את הקשר איתי, והיו גם כאלה. אבל הרוב שמע, הפנים, שאל והמשיך לחבק אותי. ההתמודדות עם העולם לא דרשה יותר מדי אומץ. האומץ הגדול שלי היה לחיות כפי שחייתי לפני היציאה מהארון: בתוך סוד. להסתיר מהמשפחה, מהחברים, בעבודה. להתעורר בבוקר ולדעת שאני יוצאת לעוד יום של מאבק בעצמי. לחיות בתוך תפקיד ולא לחיות את הזהות שלי. לעבוד על כל העולם, כמו מרגלת שמחופשת לגבר. להביט על בנות כאישה, וכל הזמן לחשוש שהן יבחינו במבטים שלי ויחשבו לעצמן ‘איזה סוטה’.

הייתי מרגלת מצטיינת. איש לא העלה בדעתו שהגבר שניצב מולם הוא למעשה אישה בגוף של גבר. בחרתי לי מספר אנשים שומרי סוד וסיפרתי להם עליי, כדי לפנות מקום בנפש. אהבתי לראות את ההפתעה על פניהם בפעם הראשונה: ‘אתה עובד עליי’, ושכנעתי אותם: ‘לא, זה אמיתי’.

חלק קשה היה להגיע הביתה, להיכנס מחדש לתפקיד הבעל, האבא, הגבר, כשכל פעם מחדש הרגשתי מתה. ידעתי שאני חייבת לאהוב, לפחות להעמיד פני אוהבת, כי אנשים אוהבים שאוהבים אותם. הרגשתי שאני אוכלת את עצמי, רוצה להקיא החוצה את מה שאני מרגישה ושותקת. בלילה היו באים החלומות, ההזיות. הייתי חולמת על גופי כמפלצת או כעל אישה שמנה.

מתעוררת שמונה פעמים בלילה. כשהשחר היה עולה, הייתה חוזרת הרגשת המוות: שוב להיכנס לתוך הארון, אליו נכנסתי לראשונה בגיל הנעורים, כשהבנתי מי אני, כשהמונח טרנסג'נדר טרם נוצר בשפה, ומהמילה ‘קוקסינל’, שקיימת רק בישראל, יכולתי למות מבושה. נכנסתי לארון קטנה ורזה, ועם השנים נעשה המקום צר, חשוך יותר, והחיים בו נעשו נסבלים פחות ופחות משנה לשנה, מיום ליום. כשיצאתי ממנו לחופשי הייתי מבוגרת וכבר לא כל־כך רזה. היום אני מבינה: ‘אוי, כמה אומץ נדרש ממני לחיות כך’".