ביום רביעי שעבר, מספר שעות לפני תום המנדט שניתן לבנימין נתניהו להקמת ממשלה, הועבר בכנסת ישראל, הכנסת ה-21 שחבריה הושבעו רק חודש קודם לכן, החוק הראשון – חוק לפיזור הכנסת. חוק זה היה גם החוק האחרון אותו יכולים חברי הכנסת להעביר מאחר ומאותו הרגע בו עבר החוק בקריאה שניה ושלישית, לא נהוג כי הכנסת פועלת להחלת חקיקה חדשה.

ומדעו אנו הולכים לבחירות, אשר נקבעו בהצעת החוק ליום ה-17 בספטמבר, אם רק לפני חודשיים התקיימו בארץ בחירות? האם לא הייתה דרך לכונן קואליציה ולהימנע מפיזור הכנסת?

ובכן, תלוי איך מסתכלים על העניין –

הבחירות בישראל אינן אישיות, קרי, אין בחירה ישירה לראשות הממשלה, אלא בחירות לרשימות, כאשר חבר כנסת (בדרך כלל ראש הסיעה שזכתה למספר המושבים הגדול ביותר) שזכה למספר הממליצים הגבוה ביותר ושהנשיא חושב שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לכונן ממשלה, מקבל את המנדט. במקרה שלנו קיבל בנימין נתניהו את המושכות לניהול משא ומתן קואליציוני. למועמד יש 28 ימים להשלים את מלאכת הקמת הממשלה והוא זכאי לבקש ולקבל ארכה בת 14 ימים נוספים. במקרה שלנו – בנימין נתניהו קיבל את הארכה. ומה קורה במידה והמועמד אינו עומד ביעד?

ובכן, סעיף 9(א) לחוק יסוד הממשלה נותן פתרון לבעיה בדמות אי ההצלחת המועמד להרכיב ממשלה. במצב שכזה אמור המועמד להחזיר את המנדט לנשיא המדינה אשר יכול להטיל את המשימה על חבר כנסת אחר שאולי יכול כן להקים ממשלה יציבה. מאחר ונתניהו כשל במשימת הקמת הקואליציה אותה ביקש להקים, הגיוני היה שחברי כנסת ישראל ימליצו על מועמד אחר.

ואולם, בנימין נתניהו לא נבחר בבחירות ישירות לראשות הממשלה אך מתנהל ובמידה מסויימת של צדק, כאילו היו הבחירות אישיות. מאחר ולא הצליח להרכיב ממשלה, ביקש ממקורבו, חבר הכנסת מיקי זוהר, כי יגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת. מצב שכזה מבטל את היכולת של נשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר (סעיף 12 לחוק יסוד הממשלה).

על-פי הערכות, העלות הישירה של סבב בחירות נוסף הנה למעלה מחצי מיליארד ₪, כאשר העלות למשק עולה על שני מיליארד ₪ (ובמספרים 2,000,000,000 ₪), עקב הקפאת רפורמות ותקציבים.

אז למי בעצם מועילה ההליכה לבחירות? לצורך העניין בואו ננתח את מצב השחקנים –

1. בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד – ובכן, כנגד מועמד הליכוד מתנהלות שלוש חקירות בפרשות 1000, 2000 ו-4000. אחד הנושאים החשובים עבור נתניהו במשא ומתן (ויש שיאמרו החשוב ביותר) היה העברת חוק חסינות, אשר ימנע את העמדתו לדין במקרה של הגשת המלצה להעמידו לדין. אין ערובה כי הליכוד יצליח לשחזר את הישגו מהבחירות האחרונות, ואולם נתניהו בונה על כך שהיועץ המשפטי לממשלה ידחה שוב, כפי שעשה לפני הבחירות האחרונות, את השימוע לראש הממשלה וכפועל יוצא גם את ההמלצות בתיקים הפתוחים לפניו. נתניהו מהמר על הגדלת כוחו וקבלת אמון רב יותר מה"עם", קרי בוחרי הליכוד.

2. אביגדור ליברמן – החשקן שזוכה (זמנית) להכי הרבה נקודות. התבצרותו בסוגיית חוק הגיוס, עומדת לזכותו כמי שעמד אל מול החרדים ולא נכנע לתכתיביהם. איני נכנס כאן לרלוונטיות החוק ולהגיון שבו, ואולם, ליברמן אכן עמד על שלו ובכך מנע מנתניהו את האפשרות לכונן את הקואליציה שביקש. על כך ולאור המתקפות שניהל נגדו ראש הממשלה ("ליברמן הוא שמאל") מקבל ליברמן רוח גבית מחילוניים, אשר חושבים כי ליברמן צדק. ימים יגידו מה יהיו ההשפעות של המאבק הזה בקלפי.

3. החרדים – לחרדים אין מה להרוויח ואין מה להפסיד מהליכה לסבב בחירות נוסף. יש להם את אותו מאגר בוחרים ואני מאמין כי הם יצטרפו לכל קואליציה (כמעט. ארחיב על כך כשאגיע בסעיף הבא).

4. כחול-לבן – השחקן שניסה אך לא באמת איים על ראש הממשלה. האם במועד ב' יצליחו בני גנץ וחבר מרעיו לרכוש את אמון הציבור ולזכות ביותר מנדטים מאשר הליכוד? קשה להעריך. מספר אתגרים רובצים לפתחם:

• בני גנץ – שקט מדי ומתחיל להיתפס כרופס בקרב חלקים בציבור. האם יוכלו לשווק אותו כדמות כריזמטית שתוכל לאחד סביבה את הציבור?

• יאיר לפיד והסכם הרוטציה – כבר התייחסתי בעבר לסוגיה זו. יאיר לפיד מעורר אנטגוניזם בקרב רבים בציבור. כל זמן שהסכם הרוטציה בין לבין גנץ עומד בעינו, הדבר הוא כסדין אדום בעיני החרדים, אשר להם זיכרון פוליטי ארוך והם זוכרים ליאיר לפיד את הסיבוב הראשון, בו בחר בהם ובדגל החילוניות כמנוף להיבחר לכנסת.

• דרך – עד כה ולמרות כל הרעשים הפוליטיים, נעדר קולה של כחול-לבן. במקום שנציגיה יהיו כל היום בטלוויזיה וברחובות וידברו בקול רם כנגד מה שקורה (כפי שאופוזיציה אמורה לפעול), הציבור אינו יודע מה הם עמדתם. החיים האמיתיים הם מחוץ לטוויטר והפייסבוק וככל שחברי כחול-לבן ימהרו להפנים זאת כך ייטב להם.

• גבי אשכנזי – לא אכנס כאן לשאלה האם ומדוע גבי אשכנזי אינו עומד בראשות כחול-לבן, ואולם אומר כי גבי אשכנזי מקרין כריזמה מצד אחד ועממיות מצד שני. הוא הקלף החזק של כחול-לבן ויהי מעניין לראות כיצד ואיך ישתמשו בו במהלך הקמפיין.

תוצאה ידועה מראש? גנץ ולפיד

5. הימין החרד"לי – הפיצול במחנה הכיפות הסגורות עלה להם בכ-150,000 קולות שירדו לטמיון. על-מנת שלא לחזור על הטעויות, מנהלים בימים אלו ראשי הבית היהודי משא ומתן עם בנט ושקד (שפרשו מהבית היהודי ורצו בראשות רשימת הימין החדש) על איחוד כוחות ובניית רשימה משותפת. אין ספק שמבחינה פוליטית זהו הדבר הנכון לעשות עבורם שכן כך הם ממקסמים את כוחם.

6. מפלגת העבודה – הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית. מהמפלגה שהקימה את מדינת ישראל ושלטה ביד רמה עד 1977 נותר רק צל דהוי. למרות קמפיין מצויין שיש שיאמרו שהיה מעט מדי ומאוחר מדי, הצליחה מפלגת העבודה לקבל רק 5% מקולות המצביעים, אשר העדיפו את כחול-לבן על-פניה. במפלגת העבודה אף פעם לא שקט. המנגנון המפלגתי חי ובועט, בעיקר ביושבי הראש שלו. אין לדעת מה יהיה עם מפלגת העבודה ואולם אני חושב שעל-מנת להשאר רלוונטיים הם צריכים לשאוף לחבירה לריצה משותפת עם כחול-לבן (!) ולא עם מרצ כפי שרבים בשמאל מבקשים שיקרה.

ליברמן.

7. מרצ – מפלגת זכויות האדם של ישראל מדשדשת מזה שנים. למרצ, בדיוק כמו למפלגת העבודה יש נבחרת מצויינת של שליחי ציבור שבאמת פועלים למען הציבור. ואולם, הדבר אינו מתבטא לתמיכה בקלפי. הדבר הכי טוב שיכול לקרות למרצ הוא שמפלגת העבודה תחבור לכחול-לבן. במצב שכזה עשויה מרצ להנות מאנשי שמאל שהרשימה החדשה של כחול-לבן והעבודה תראה להם יותר נצית והם יעדיפו לחזק את האחות הקטנה.

8. המפלגות הערביות – האם תהיה חבירה של המפלגות לרשימה משותפת? אני מהמר שכן. המפלגות הערביות הבינו כי כוחן באחדותן ועיימן עודה ואחמד טיבי שואפים לאחד את המפלגות לרשימה אחת. אמנם פיצול הקולות והדעות בין הלאומנים של בל"ד ורע"ם לבין המתינות (היחסית) של טיבי ועודה יקשה עליהם לקבל החלטות מהותיות ולפעול בצורה אפקטיבית, אולם הדבר יגדיל את הייצוג הערבי בכנסת והם עשויים לשמש לשון מאזניים במקרים רבים.