אתם לא רואים שאני לא רואה

ה-Blind day שצוין השבוע נועד להעלות את המודעות לא רק לעיוורים, אלא גם לאנשים כמוני, כבדי ראייה, שבמבט ראשון, וגם שני, לא תזהו בהם שוני

ענבל ניסלפורסם: 08.06.19 , 12:45

ענבל ניסל(צילום: Isaiah Fainbergy) IU Photography ))

אני על הבמה, 250 איש בקהל, הבמאי אומר לנו רגע לפני "אל תראו בעיניים", ובמצבי זה נכון באופן חלקי. אני מתקדמת אל הבמה ורואה את השחקנית שמולי. אני מחייכת אליה אבל את החיוך שלה אליי כבר קשה לי לראות. רגע לפני אני מנסה לזהות את אבא שלי בקהל, מחפשת אנשים עם קרחת, הם בולטים יחסית, אבל ללא הצלחה. נשימה אחרונה והנה זה מתחיל. ברוכים הבאים לעולמם של כבדי הראייה. העולם שלי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אני ענבל, בת 31, ירושלמית, שחקנית. אני רואה – אבל לא כל כך טוב. שדה הראייה שלי מלא אבל החדות מטושטשת. סביר להניח שאם תפגשו אותי לא תראו את זה מיד, וזה לא הדבר הראשון שאני אספר. אולי בגלל זה החיים שלי מלאים בסיטואציות משעשעות, ולעתים מתסכלות, שיכולות למלא כמה עונות של קומדיית מצבים.

למשל, התחמקות ברגע האחרון מדריסת מטוס שנסע על מסלול ההמראה ביומי הראשון בטירונות. או באוניברסיטה, כשביקשתי מהמרצה את מצגות הקורס, והוא השיב "אם את רק לקוית ראייה, איך את לא רואה את המצגות?". חוויתי נהגי אוטובוס שהתרעמו עליי "למה את שואלת אותי איזה קו אני אם רצת אל האוטובוס?", ובדייטים נשאלתי על ידי בחורים "כמה אצבעות אני מחזיק?", ואפילו "מי יאסוף את הילדים מהגן אם את לא נוהגת?".

אני חיה בין שני עולמות. באחד אני זו ששם עבור אנשים עיוורים – מעלה אותם על האוטובוס הנכון, מרימה עבורם את הכובע שנפל ובמסגרת עבודתי אני מסייעת להם למצוא עבודה המתאימה להם.

בעולם השני אני קוראת טקסטים קטנים כשהדף צמוד לי לחוטם. כשאני משקיפה על הנוף, האופק שלי מטושטש. בשדה התעופה אני חייבת לשאול מתי הטיסה שלי יוצאת ומאיפה. במסעדות אני נעזרת בחבריי שיקריאו לי את התפריט. לעולם לא אוכל להוציא רישיון נהיגה.

טורים נוספים בערוץ הדעות:

בשבוע שעבר צוין ה-Blind Day – או בתרגום חופשי "יום העיוור", שנועד להעלות את מודעות הציבור לאוכלוסיית העיוורים בישראל, ליכולותיהם, לכישוריהם, וכן, גם לאתגרים שעומדים מולם. התאריך הסימבולי הוא כמובן שש שש (6/6).

אבל יום העיוור, כמו שרגילים לומר, הוא גם היום של ציבור לא פחות חשוב ואולי יותר מתעתע – ציבור לקויי הראיה. בישראל ישנם 43,250 לקויי ראיה ברמות שונות. חלקם רואים מטושטש, חלק רואים רק באור יום ובחושך כלל לא. לאחרים יש רק °40 ראייה קדמית ולאחרים יש רק 40° ראייה צדית.

חבריי ואני במרכז "נא לגעת", עיוורים ולקויי ראייה, מעבירים חוויה למשתתפים בסדנאות בחושך. אנשים באים לחושך במחשבה שככה העיוורים, רק חושך, כשלמעשה אנשים עיוורים לא יודעים מה זה חושך. ככה אנחנו חושפים את הקהל למנעד רחב של לקויות ראייה.

בכל סיטואציה שנקלעתי אליה בחרתי אם לשתף ולחשוף את עצמי מול מעסיקים, קולגות, דייטים וחברים חדשים. לאורך השנים, ברוב המקרים העדפתי להסתיר, מהחשש כי מהרגע שהמגבלה נחשפה, זה האופן בו אנשים יראו אותי.

היום אני מבינה שהזיגזג בין שני העולמות הוא שגרם לי להכיר המון אנשים טובים בדרך ולקחת חלק בפרויקטים גדולים. עם זאת, עדיין קיימת הידיעה שלקויי הראייה נופלים בין הכיסאות ושהבורות וחוסר הרגישות עדיין מביאים למצבים כואבים ומיותרים.