פמיניסטית-פמיניסטית, עד שזה מגיע לרכב שלי
כמה נוחה היא ההתפנקות הנשית המוכרת הזאת מול הגבר שלך. הרי נשים יולדות, קופצות בנג'י והופכות עולמות עבור הגוזלים שלהן, אבל כשזה מגיע לרכב, פתאום יוצאת מהן "נקבת אנשי המערות" שמנצלת את שרידי הגבריות שעוד נותרו באיש שלה מאז המהפכה הפמיניסטית, ובוחרת במודע לבקש את עזרתו
"הלך לי הווייז!", הזדעקתי בכאב משל הייתי לביאת ספארי שחטפו את גוריה. "למה את מתכוונת?", ענה לי מלך הג'ונגל שלי ברפרוף שפתיים אדיש. "אני אבודה! הווייז ברכב לא עובד, אין קליטה, אין קול, אין לי חיים", אמרתי בניסיון דרמטי לעורר את האריה שלי משנת היופי שלו. לשמחתי, הניסיון עבד היטב, וכמו כלבלב פבלובי מאולף ולמוד מניפולציות עתיקות, הוא אמר לי בארשת פנים של גבר הנקרא להציל את הנסיכה המסכנה שלו, "את צודקת. יש בעיה חמורה. נדאג לתקן אותה".
אל תצפי שבעלך יהפוך לליאור סושרד
כמה לא פמיניסטי מצדי, חשבתי לעצמי בשקט, לשחק אותה חלשה וזקוקה לחילוץ, כשכל מה שדרוש הוא שיחת טלפון אחת למוקד השירות. כמה נוחה היא ההתפנקות הנשית המוכרת הזאת מול הגבר שלך. הרי נשים יולדות, קופצות בנג'י והופכות עולמות עבור הגוזלים שלהן, אבל כשזה מגיע לרכב, פתאום יוצאת מהן "נקבת אנשי המערות" שמנצלת את שרידי הגבריות שעוד נותרו באיש שלה מאז המהפכה הפמיניסטית, ובוחרת במודע לבקש את עזרתו.
"מאמי, אתה יכול לקחת את האוטו למוסך? יכול לעשות לי טסט? אתה יודע שאני גרועה בדברים האלה", את אומרת לו וזה עובד כמו קסם, כי באיזשהו מקום בתת-מודע הזכרי, הבקשה הזאת שלך גורמת לו להרגיש חזק יותר, להרגיש כמו הסופרמן של שדות הקטל המכאניים שלך. אז הסופרמן שלי התקשר למוקד ופתח בשיחת ועידה. הבחורה שענתה ביקשה שאכנס לרכב ואבצע מספר פעולות: "מצד שמאל למעלה יש חץ, את רואה? תלחצי עליו", היא פקדה, ואני כמו רובוט ללא בינה מלאכותית כלשהי ביצעתי אחר ההוראות באופן מתמסר ובלונדיני למופת.
"עכשיו אני אעשה לך ריענון ואתחול מחדש של המערכת", היא אמרה בקול מתפנק. "הלוואי שהיית יכולה לעשות גם לי אתחול וריענון", אמרתי בפרץ של כנות, והוספתי: "זה יכול היה להיות סטארט-אפ מטורף לעשות הפעלה מחדש לאנשים". היא צחקה בקול מתקתק וענתה: "ואוו, איך בא לי! היה מתאים לי עכשיו איזה שבוע חופש בהוואי". "חמודה שלי, את לא צריכה אתחול", אמרתי לה, "לפי הקול שלך אני שומעת עד כמה את צעירה. את מקסימום צריכה 'מצב טיסה' לכמה ימים, אבל את לא משומשת ומותשת מספיק לריפרש". "את בעצמך פרש, נשמה!", היא צחקה צחוק מתגלגל ונטול דאגות, ואחר כך רעננה לי את הווייז אבל סיבכה לי את המחשבות.
המדריך המקוצר למשבר מפואר
סגרתי את השיחה וחשבתי לעצמי כמה אנשים סביבי היו שמחים להתחיל מחדש. בעבר קראו לזה 'משבר גיל הארבעים', אבל היום יש את 'המדריך המקוצר למשבר מפואר'. אנשים לא ממש מדברים עליו, אבל שמתי לב שכל אדון וגברת שלא מזמן החליפו קידומת פתאום בוחרים להם נתיב מילוט חלופי. יש את אלו שמתחילים לרוץ, מרתון פה ומרתון שם, לא נחים, משקיעים באאוטפיט המושלם, נוסעים למחוזות רחוקים עם נופים קסומים, ורצים בבהלה כאלו מפלצת הזקנה הרופסת רודפת אחריהם, מאיימת לנשוך אותם בעכוזם המחוטב. יש גם את המזריקות למיניהן, מזרק אחד במצח ומזרק מתחת לעין וקצת בצדי הפה, ואם כבר דוקרים אז יאללה גם ניפוח קל בשפתיים ומתיחת גבות עד לרקות, והארכת ריסים וחוטים שלא ניתן לראות. כמו מריונטות משובחות הן מתמכרות ושוכחות מהצרות. ויש את אלו שמתחילות לרקוד על עמוד או את אלו שלוקחות להן מאהב צמוד. ויש את הגברים שקונים אופנוע כבד ומסתירים עם בנדנה את השיער האובד.
ואני, ממרום תסכוליי, בוחנת את הרשימה ושום דבר מזה לא מתאים לי. מרתון זה לא בשבילי, אני לא יודעת לרוץ, בקושי ללכת. מאהב? תגידו, למי יש כוח? הגעתי בעמל רב ליחסים מבוססים שבהם אני יכולה להתעורר בלי איפור ולעמוד מולו עם פיג'מה של הדרדסים בלי להכניס את הבטן, אז עכשיו אין בי שום רצון להיות נחמדה ומתוקתקת או לעשות פוזות סקסיות לאף אחד אחר. נשבעת לכם שגם אם מאלומה, הזמר הלטיני המסוקס, היה מתקשר להזמין אותי אליו לסופשבוע מטורף, הייתי אומרת לו, "מצטערת בייבי, אני עסוקה. אני בדיוק אוחזת בקערת פופקורן חמה וענקית ועושה בינג' על 'בית הנייר' עם ה'פרופסורה' הישן והטוב שלי".
והזרקות? אני? רק המחשבה על הבוטוליניום המוזרק לגוף גורמת לי לחטוף שיתוק במוח מרוב חרדה. המזרק היחידי שמעניין אותי הוא זה עם השוקולד המוחדר בעורמה לתוך ביטנה הרכה של הסופגנייה. אגב, בסוף בחרתי בשורה התחתונה בתפריט ההצעות, ועשיתי עוד ילד. יותר נכון, עוד ילדה חמודה, וכעת לא ריענון ולא אתחול אלא לילות לבנים, מטרנה וחיתול.
"איזה מתוקה היית בשיחה עכשיו", אמר לי הסופרמן שלי וקטע באחת את רצף המחשבות. מתברר שהוא נשאר על הקו כל זמן השיחה, רק כדי לוודא שהצחקנית הקטנה אכן פתרה לי את הבעיה. "הקשבתי לשיחה שלכן ונזכרתי למה פעם, לפני 23 שנה, התאהבתי בנערה שובבה ושנונה".
וככה, בלי ששמתי לב, ללא פירוטכניקה ושאר מעללים, במשפט אחד, אמיתי ומיוחד, הוא גרם לי להסמיק בילדותיות, להתרגש ולחזור לרגע למי שהייתי פעם, לפני הרבה-הרבה שנים. "ואת יודעת מה?", הוא המשיך ואמר, "בעיניי את נשארת בדיוק אותו דבר". הודיתי לסטוקר החביב והמחמיא, חייכתי לעצמי וכיוונתי את הווייז לחנות הפארם הקרובה. יש לי סרום אנטי-אייג'ינג שעליי לקנות.
