איך לכתוב תסריט שלא ישעמם אף אחד לרגע. שיעור שני
למה לגיבור של סדרה או סרט מוצלחים, לעולם לא יהיו חיים קלים? במה דומה תסריט לרכבת? ולמה סטיבן קינג התכוון כשאמר שהעלילה היא המוצא האחרון של השוטים? אסף צפור, שחתום על כמה מהסדרות הישראליות המצליחות בכל הזמנים ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו-"בטיפול") מגלה את רזי המקצוע. שיעור שני בסדנה
האם אתם כותבים כמו שאתם צריכים לכתוב?
שיעורי תסריטאות למתחילים: שיעור מס' 2
"העלילה היא, לדעתי, המוצא האחרון של הסופר הטוב, והבחירה המועדפת של השוטה", כך כותב סטיבן קינג בספרו "על הכתיבה". אבל איך זה יכול להיות שסופר שכתב 58 ספרים ושספריו מכרו מעל 350 מיליון עותקים, אומר שצריך לזרוק לפח את העלילות? אולי זה מסביר איך רבים מספריו עובדו לסרטים וסדרות, כי מה שסטיבן קינג אומר דווקא מתאים מאוד למי שרוצה לכתוב תסריטים.
השיעור הראשון: האם אתם כותבים על מה שאתם צריכים לכתוב?
כשאני כותב תסריט אני לא מתחיל בעלילה. אני בוחר דמויות ומנסה לשים אותן בכמה שיותר סיטואציות שבהן הן צריכות לבצע בחירות קשות. למעשה, אני מסתכל על תסריט כאוסף סצינות בהן דמויות מבצעות בחירות. עלילה, כך תהיה ההגדרה שלי, היא מה שמחבר ומביא אותי להמון נקודות בהן הגיבור נקרע מול עיני בבחירות קשות, בהן הגיבורה נלחמת על מה שחשוב לה, בהן לגיבורים יש קונפליקט. תחשבו איך כל סרט או סדרה מביא אותנו, אם בסוף הפרק, ואם בסוף העונה ובמקרה הכי טוב כמה פעמים בכל כמה דקות - למקומות בהם הגיבור או הגיבורה צריכים לבצע בחירה, והבחירה הזאת קורעת אותם לגזרים. צפו מחר פרק מסדרה שאתם אוהבים, או בפעם הבאה שתראו סרט, ונסו לציין לעצמכם כל רגע בו מתבצעת בחירה. תגידו לעצמכם: "עכשיו הגיבור צריך לבחור". שימו לב כמה פעמים זה קורה בכל סרט, בכל פרק.
אז בעצם כשאני חושב על תסרי,ט אני לא מתחיל ב-"הנה הגיבורה וקורה לה ככה, ואז קורה לה ככה, ובסוף קורה לה ככה וככה". אני מתחיל ב-"לגיבורה שלי יש בחירה קשה לבצע. הבחירה הזאת קורעת אותה לגזרים, כשהיא בוחרת כבר, זה מוביל אותה לעוד בחירה, ואז לעוד בחירה ואז לעוד בחירה, עד הסוף בו היא צריכה לבחור בין שני הדברים שהכי חשובים לה בחיים."
אני מניח שרובנו מכירים לפחות באופן חלקי את הפורמט של כתיבת תסריט, שמורכב מסצינות שלכל אחת כותרת: "פנים. חדר אוכל צבאי. יום" או "חוץ, שדה חיטה, לילה." אבל למה כותבים תסריט בפורמט מיוחד? הרי היה אפשר לכתוב תסריט ממש כמו סיפור: "היא נכנסה הביתה אחרי ערב בו שוב התאכזבה מבעלה. אבל היא התאכזבה בעיקר מעצמה. בעלה נכנס אחריה. 'אל תלכי כשאני מדבר אליך,' הוא אמר. אבל היא כבר הייתה בדרכה אל חדר השינה. 'אל תעשי לנו את זה,' הוא אמר. אבל היא רק הסתובבה אליו ואמרה: 'אני יודעת מה אתה מנסה לעשות. אתה כל פעם עושה את זה. אתה מנסה לגרום לי לחשוב שמה שאני מרגישה הוא לא באמת מה שאני מרגישה.'"
הפורמט הייחודי שבו נכתב תסריט הוא צורך של התעשייה. התסריט כתוב כך שלכל האנשים שעומדים להפוך את התסריט לסרט, יהיה יותר קל. אבל הפורמט היחודי שבו נכתב תסריט גם מזכיר לנו שהתסריט אינו המוצר הסופי וזה ההבדל הגדול בינו ובין יצירה ספרותית. גם מחזה נבדק באמת רק כשהוא הופך להצגה שמוצגת בפני קהל. מחזה נכתב כדי שישחקו אותו. שיביימו אותו. כך גם כל תסריט.
אם אנחנו זוכרים שהתסריט אינו יצירה ספרותית - הוא אינו כמו רומן, סיפור קצר או נובלה - אנחנו זוכרים גם שאנחנו לא צריכים לכתוב אותו בצורה ספרותית. אנחנו לא צריכים למשל להפליג בתיאורים פואטיים של איך נראית כל דמות, מה עושה כל דמות בכל שניה, איך נראה כל בית וכל חדר. אני מאמין שלא כדאי לפרט בתסריט איך צריך לצלם כל סצינה. הייתי ממעט לתת הערות לבמאי ולצלם ולתאורן ולהסביר להם איך לעשות את העבודה שלהם. תסריטאים נוטים גם לתת לשחקנים הערות איך כדאי לשחק את הסצינה וזאת טעות בעיניי. למשל, כשכותבים בתסריט שהגיבורה אומרת משהו והגיבור (צוחק). אם כתוב (צוחק) בתסריט אני יודע רק דבר אחד: שהשורה הקודמת שנאמרה כנראה לא מצחיקה. אחרת למה היה צריך להזכיר לשחקן שהוא צריך לצחוק?
יש תסריטאים שמסרבים לוותר על תיאורים. התיאורים אולי מקלים על קורא התסריט לדמיין את הסצינה כפי שהתסריטאי דמיין אותה, אבל צריך לזכור שאת התאורים הספרותיים יקראו הבמאית, הצלמת, המלהק, השחקנים. מי לא יקרא אותם לעולם? הצופים.
מתוך "הניצוץ". על מה סטיבן קינג מדבר כשהוא מדבר על עלילה?
קחו לדוגמה תאור מהספר החדש שלי: "תוך כדי הליכה בחן רפאל את בת הלוויה שלו, שהקפידה ללכת בדיוק חצי צעד לפניו. שערה השחור היה אסוף במהודק, עד שנראה כאילו משך אחריו גם את עיניה הענקיות, את האף הסולד, את הצוואר הזקוף, את כתפיה המתוחות. היה נדמה לרפאל שאם ישחררו את הסיכה משערה, היא תשתחרר כולה, גופה ייטה קדימה, שערה ייפול על פניה, שפתותיה יימשכו מטה כמו בנהמה, והיא תהפוך לחיה פראית, מוחזקת בינתיים רק בזכות הרסן בשערה. היא היתה נמוכה, בקושי הגיעה לכתפיו, והפראות העצורה הזאת התחבאה גם בצעדים המהירים מדי שלה, כאילו האיצה כדי להספיק להגיע לפני שתשתחרר ותתפרק."
מבחינה קולנועית התיאור הזה מיותר לגמרי, וגם אי אפשר "לתרגם" אותו לשפה תסריטאית. אם הייתי כותב בתסריט תיאור כזה, הוא היה מיותר ומכביד בעיניי, ממש טעות. אנחנו צריכים לזכור שתסריט אינו ספר. אבל אנחנו בכל זאת בפורמט שבו לכל סצינה כותרת מיוחדת משלה, אולי זה יזכיר לנו שהדרך לספר סיפור בתסריט היא דרך של קפיצות. בזכות הקאט אנחנו יכולים לקפוץ מאמצע של סצינה אחת לאמצע של הסצינה הבאה. האם אנחנו צריכים לכתוב סצינה שבה בני זוג נכנסים לבית, עוברים לחדר השינה ומתחילים לריב? לא, כי אנחנו יכולים לכתוב סצינה שבני הזוג עולים יחד במעלית ובסצינה הבאה הם כבר באמצע הריב, בחדר השינה. הקאט מאפשר לנו לספר סיפור שבו אנחנו "קופצים" למקום הבא הכי חשוב.
אני מדמה את הדבר לרכבת שעוצרת בתחנות שונות. אבל שלא כמו רכבת אנחנו לא נוסעים עד התחנה הבאה - אנחנו פשוט קופצים ישר אליה.אבל איך אנחנו בוחרים מה תהיה התחנה הבאה שלנו בסיפור? איך אנחנו בוחרים איפה לעצור? בעיניי מטרת התסריט, או "הרכבת" שלנו, היא להביא אותנו לתחנות שבהן יש בחירה.
יש סדרות של נטפליקס שאני מרגיש שהייתי יכול לראות בהילוך מהיר קדימה. מה שחשוב בהן זאת ה"עלילה". אפשר היה גם לספר לי את הסיפור בלי שאראה אף סצינה - לספר לי תקציר, והחוויה הייתה זהה. אם אני יכול להריץ קדימה בלי לאבד דבר, סימן שמה שחשוב זה רק "לאן נוסעת הרכבת". מה שחשוב זה רק מה יקרה בסוף. אבל איך אנחנו גורמים לכך שכל רגע בדרך יהיה משמעותי?
מה שקורה מול העיניים שלנו חשוב בתסריטאות יותר מה"עלילה". אסור לנו רק להגיד "חכו ותראו מה עוד מעט יקרה". מה שחשוב זה הכאן והעכשיו. כשאנחנו "חושבים תסריט", אנחנו חושבים כיצד להעמיד את הגיבור בםני בחירות קשות, והעלילה היא צירוף של כל הנקודות האלה. סיפור דרמטי טוב הוא סיפור שמעמיד את הגיבור שוב ושוב בפני בחירות קשות.
אני אוהב לחשוב שסטיבן קינג התכוון לכך שאנחנו פחות צריכים לחשוב לאן הרכבת נוסעת ויותר על התחנות בדרך. שלפעמים, בשם איזה סיפור שאנחנו מנסים לספר, אנחנו מזניחים את מה שעובר על הגיבורים עכשיו, מול עינינו, בדרך. כשאנחנו אומרים, "הוא הלך לשם ואז הוא הלך לשם ואז הוא עשה את זה ואז הוא עשה את זה", אנחנו מספרים עלילה. ומה שבאמת היינו רוצים לספר, זה מה עובר על הגיבור בדרך, מבחינה רגשית. על הקשיים שלו. על הבחירות שהוא היה צריך לבצע. סטיבן קינג מנסה לשכנע אותנו לוותר על עלילות. ואם הוא לא צריך עלילה... מי כן?
אסף צפור הוא תסריטאי ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים", "בטיפול"), עורך תסריט ומרצה לתסריטאות. ספרו החדש "האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות", יצא החודש לחנויות.
