ביקורת סרט - "באסטר הגדול": הקומיקאי הענק שחובה להכיר
סרט תיעודי חדש מתחקה אחר חייו של באסטר קיטון: מתינוק שהיה אביזר במופע של הוריו לאחד היוצרים האהובים בקולנוע. הוא לא מחדש הרבה, אבל זו הזדמנות מצוינת לצפות ולהיזכר באחד הקומיקאים הגדולים בהיסטוריה
אוהבי הקומדיה הוויזואלית חלוקים בשאלת זהותו של הקומיקאי הגדול מכולם. שני המועמדים הבכירים שייכים לעידן הריאנוע, אף שהקומדיה הוויזואלית ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה. למעלה מ-90 שנות קולנוע מדבר כבר חלפו, וטרם קמו קומיקאים ברי השוואה לשני ענקי הקומדיה האילמת.
המועמד הראשון הוא, כמובן, צ'רלי צ'פלין. במאי, תסריטאי, מלחין, ובעיקר וירטואוז של משחק שיצר שילובים מושלמים בין קומדיה לרגש. דמות הנווד שלו נדמית כסמל לקולנוע עצמו, וקשה להעלות על הדעת קומיקאי שמשתווה לו. אך, כפי שיודעים כל חובבי הקומדיה הקולנועית, יש אדם נוסף הראוי לא פחות להערכה זו: ג'וזף פרנסיס "באסטר" קיטון.
באסטר קיטון הוא נושאו של הסרט התיעודי "באסטר הגדול" (The Great Buster: A Celebration) של הבמאי פיטר בוגדנוביץ'. הסרט סוקר את חייו של קיטון (יליד 1895), מילדותו במופע הוודוויל של משפחתו, דרך הופעותיו בסרטים קצרים החל מ-1917 כששימש כשחקן משנה לצד הקומיקאי גדל המידות רוסקו "פאטי" ארבאקל. בין 1920-3 קיטון הפך לכוכב הבלעדי ולבמאי של סרטיו הקצרים. בתקופה זו הוא שכלל את המיומנויות הייחודיות שלו כפרפורמר ובמאי של הומור חזותי.
בין 1923-9 הוא עבר מבימוי סרטי "שני גלגלים" באורך של 20-25 דק לפיצ'רים. בתקופה זו הוא ביים וכיכב ב-12 קומדיות אילמות המהוות את פסגת יצירתו. בכללם "שרלוק ג'וניור" (1924), הכולל סצנת מופת שבה הגיבור נכנס לתוך מסך הקולנוע, "Seven Chances" (1925) המכיל סצנה וירטואוזית שבה קיטון רץ במעלה גבעה בעודו מנסה לחמוק מעשרות סלעים גדולים המתגלגלים לכיוונו, ו"הגנרל" (1927) הפקת הענק שבה קיטון מגלם נהג רכבת בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית – סרט שנחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע.
המעבר לקולנוע המדבר היה כרוך בנפילה קשה וכואבת עבור קיטון: אובדן שליטה יצירתית, אלכוהוליזם, גירושים מכוערים, דעיכה מהירה במעמדו, התמוטטות עצבים והתרוששות. בשנות ה-50 וה-60 הקריירה של קיטון התאוששה בתפקידים קטנים והופעות אורח בפרסומות ובשלל תכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע. הוא זכה לקבל את ההערכה המגיעה לו (אוסקר כבוד ב-1960, פרס מיוחד בפסטיבל ונציה ב-1965) לפני מותו ב-1966 בגיל 71.
לפי האגדה, מי שהעניק לקיטון את הכינוי "באסטר" היה לא אחר מהקוסם הארי הודיני. ידיד של המשפחה שראה את התינוק בן השנה וחצי מתגלגל במורד מדרגות ואמר להוריו ש"זה היה חתיכת באסטר!" ("באסטר" מלשון קבלת מכה). קשה לחשוב על רגע מיתי יותר של כינון זהות וחריצת גורל. הודיני, גדול הקוסמים, אלוף הבריחות ממלכודות וכבלים, טובע את הכינוי שיזוהה עם קומיקאי לעתיד שההומור שלו יהיה חיבור אקרובטי נעלה בין נפילות, בריחות ותמרונים מושלמים. גדול המהנדסים של ה"גג" הוויזואלי בקומדיה הקולנועית, ומי שגם בחייו הפרטיים ייחבט לא מעט – אך לא יוכרע.
כבר בגיל שלוש באסטר החל להופיע עם שני הוריו על במות הוודוויל. הוא היה חלק הכרחי במופע "הסחבה האנושית" שבמהלכו אביו היה מרים אותו (באמצעות ידית שהייתה מחוברת לבגדיו של הילד), ומשליך אותו, פשוטו כמשמעו, לצד השני של הבמה. לפעמים גם לכיוון הקהל. באסטר הקטן למד שני דברים במהירות: איך לשרוד את המופע בלי לשבור עצמות, ואיך לשמור על הבעת פנים קפואה שהתבררה כדרך המובטחת לגרום לקהל להתגלגל מצחוק.
כשיהפוך לכוכב קיטון יזכה לכינוי "הקומיקאי בעל פני האבן" – אבי הומור ה-Deadpan (פנים חתומות) בקומדיה הפיזית. מדויק יותר לומר, כפי שמציינים הדוברים בסרטו של בוגדנוביץ', שפניו נשאו הבעות רבות, אך מעודנות להפליא. השמירה על הפנים החתומות עמדה בסתירה למה שקרה לגופו של הקומיקאי. הומור המתבסס על הצבת גוף זה בסיטואציות של סכנה פיזית, מול המון אדם, כוחות טבע, או מנגנונים מכאניים גדולים ו/או מסוכנים, והאקרובטיקה העילאית שאותה הפגין קיטון בבואו לשרוד סכנות אלו. אקרובטיקה שהביאה לשיא את החיבור הפופולרי בריאנוע בין קומדיה פיזית וסכנה ממשית. חוץ מקומיקאי הקונג-פו ג'קי צ'אן, לא היה כוכב שסיכן את חייו פעמים כה רבות. והגגים של קיטון טובים לאין שיעור מאלו של צ'אן.
קיטון הוא מהנדס הגגים הגדול של הקולנוע. ההומור שלו מתקיים במפגש בין האיום בסביבה בה מוצב גוף הקומיקאי, היכולת לשרוד באמצעות הפיכת תנועת הגוף לסדרת פעולות מכאניות, והמנגנון הטכני של הקולנוע עצמו. אלו גגים המנצלים את חיבור השוטים בעריכה, הפער בין המרחב התלת-ממדי המצולם לדו-ממדיות של הדימוי המוקרן, ואת הגיאומטריה של המרחב והאובייקטים. כל אלו מתלכדים ליצירת הבדיחה הנובעת מאופן המיקום והתנועה של הגוף, היכולת לשבור את חוקי המציאות בנקודת מפגש טעונה זו.
להבין את העומק בהומור של קיטון זה להבין מדוע הוא היה נערץ על ידי אנשים כמו הצייר הסוריאליסט סלוואדור דאלי, הסופר והמחזאי של תיאטרון האבסורד סמואל בקט (ב-1965 קיטון שיחק ב"סרט", סרט קצר שהתסריט שלו נכתב על ידי בקט), והאנימטור הדגול צ'אק ג'ונס. כלומר, מדוע הוא אמן גדול שסרטיו משקפים בדרך ייחודית ובעלת ערך את העידן המודרני.
הסרט התיעודי של בוגדנוביץ' מציג באופן נאה את חייו של קיטון. הוא משתמש בשלל ראשים מדברים ומוכרים כדי לנסח תובנות בסיסיות (ולעיתים קרובות טריוויאליות ומוגבלות) על קיטון – חייו, יכולותיו, וסגנונו. התובנות הללו הן במידה רבה הבעת הערכה והתפעלות של מעריצים ולא ניסוח שיטתי וכולל של ייחודו. לשם כך הייתה נדרשת פרספקטיבה אקדמית שחסרונה מורגש בסרט.
"באסטר הגדול" סוקר באופן כרונולוגי את חייו של קיטון ואז נעצר לפני תקופת השיא. בוגדנוביץ קופץ קדימה לתקופת השפל וההתאוששות של קיטון, ורק לאחר מכן מקדיש את ה-35 הדקות האחרונות של הסרט לסקירה נרחבת יותר של קטעים נבחרים מתוך הפיצ'רים המהווים את שיא הקריירה של קיטון.
זה מאוד משמח (ונדיר) לראות סרט תיעודי על קולנוע זוכה להקרנות מסחריות – גם אם בהיקף מוגבל. הסרט של בוגדנוביץ' מומלץ מאוד למי שלא מכיר, או שיש לו היכרות שטחית, עם עבודותיו של קיטון. זה לא משתווה או מקיף כמו סדרת הטלוויזיה התיעודית הנהדרת Buster Keaton: A Hard Act to Follow (1987) של היסטוריון הקולנוע קווין בראונלו. מצד שני, הסרט של בוגדנוביץ' נגיש בימים אלו, הקטעים הרבים המשובצים מסרטי קיטון הם באיכות מצוינת, וניתן לראות אותם על מסך גדול – הנאה שכמעט ואינה בנמצא גם לא למנויי הסינמטקים בישראל. הזדמנות טובה להכיר, ואם לא להכיר אז תמיד טוב להיזכר, בגדולתו של קיטון.
