"שקרים קטנים גדולים 2": עדיין ממתק ממכר
אחרי עונה ראשונה כמעט ומושלמת, "שקרים קטנים גדולים" ממשיכה בדיוק איפה שהפסיקה, עם תוספת משמעותית אחת - מריל סטריפ. הפעם אין תעלומת רצח ויש פחות הומור, אבל התמהיל שלה עדיין מושלם ומהנה
אבל במקרה הזה, ה"נוצצת" ניצח, מאחר שהוא מצביע על יותר מאשר הליטוש של דרמת פרימיום מבית HBO. רק מקצוענית בקליבר של ווית'רספון הייתה יכולה לחלץ את דמותה של מדליין מקנזי ממחוזות קלישאת ה-Soccer Mom האגרסיבית/טרחנית, ולמצוא בה את האנושי, הנוגע ומעורר ההזדהות. רק במאי שאפתן כמו ואלה יכול היה לקחת את הסיפור הפטפטני שרקחו מוריארטי ויוצר הסדרה דיוויד אי.קלי ולהעניק לו אישיות מובחנת, רבת אווירה, פה ושם אפילו לירית. ואותה עלילת מסתורין רפה? דווקא התגלתה כנחוצה למדי מאחר ושימשה כסוג של עוגן, משהו שנותן מסגרת לנרטיב עתיר הדמויות והסיפורים, ובמקביל מעניק כר פורה להומור מרושע ונחוץ.
השורה התחתונה היא זו: הטיפול שניתן ל"שקרים קטנים גדולים" היה כל כך אוהב, מושקע ומוצלח, עד שהוא ניצח את העובדה שבסך הכול היא לא הייתה מי יודע מה מבריקה. העונה הראשונה שלה הייתה פשוט ממכרת, ולמרות שהיא נופלת ממנה מעט ברמתה (לפחות על סמך שלושת פרקיה הראשונים) - העונה השנייה נראית כעניין ממכר לא פחות.
תחילה, מן הראוי לציין ש"שקרים קטנים גדולים" כבר עזבה את עלילת הרומן של מוריארטי, מה שאומר כי אנחנו ללא עלילת המסתורין ההיא: האנטגוניסט המתעלל של העונה הראשונה איננו, אבל הוא הותיר מאחוריו נזקים היקפיים - כאלו שמשפיעים על כל אחת מהדמויות. סלסט מתמודדת עם הנזק הישיר, עדיין שבויה של מערכת היחסים החולה שלה עם פרי, מנסה להמשיך הלאה אך לא מצליחה. העובדה שכעת שורה בביתה אימו הצוננת, המוזרה והישירה מדי של בעלה ז"ל, מרי-לואיז (בגילומה של התוספת החדשה והמדהימה לקאסט שגם כך היה מדהים, מריל סטריפ הדגולה) – ובכן, היא לא ממש עוזרת, מה גם שהאם הנואשת להוכיח את חפותו של בנה המת מזהה שחבוי כאן סוד, ויושבת על סלסט חזק.
וגם הדמויות האחרות מושפעות ממרי-לואיז ומחיטוטיה בתקרית שהובילה למותו של פרי: מדליין (ווית'רספון) שמתמודדת עם גילויו של בעלה (אדם סקוט) אודות הרומן שלה בעונה הראשונה, רנטה שגילתה לחרדתה שבעלה אשם בהעלמות מס ודירדר אותם לפשיטת רגל, וג'יין צ'פמן (וודלי) שזכתה בסבתא חדשה ולא ממש רצויה לבנה זיגי (איאן ארמיטג'), שנולד לאחר שפרי אנס אותה.
בלאגן שלם, בקיצור, ודי לקרוא את הסינופסיס הקצר הזה כדי לזהות את המאפיינים הסבוניים של "שקרים קטנים גדולים", שממשיכה לסבך את הדמויות הללו בינן לבין עצמן. אבל קלי ומוריארטי (שמוסיפה לשתף איתו פעולה בכתיבה) עושים זאת ביצירתיות ותיאבון, גם אם הם לא שמים לב שלעיתים הם חגים במעגלים יחד עם הדמויות הללו ויוצרים פיתולים שהולכים והופכים למופרכים.
ברמת העשייה הסדרה ממשיכה להציג את אותה רמה גבוהה שהתרגלנו אליה. בעונה השנייה אנדראה ארנולד המצוינת ("מחוץ למים", "אמריקן האני") היא שנוטלת את מושכות הבימוי, ואפילו אם החומר העומד לרשותה דל מעט יותר מזה שעמד לרשות במאי העונה הקודמת (עכשיו שהאופי החידתי יותר של הסדרה פחות משמעותי, ישנם הרבה פחות שוטים של אנשים צופים במהורהר לעבר האוקיינוס הגועש, אם כי עדיין יש אינפלציה בשוטים מסוג זה) – היא עושה עבודה נהדרת ומעניקה אופי ברור למתרחש.
כחלק מההתאמה שעבר החומר עבור עונתו השנייה ומכיוון שהמסגרת שהעניקה תעלומת הרצח כבר איננה, "שקרים קטנים גדולים" איבדה מעט מההומור שלה. מבטה על גיבוריה הפגומים והפוגמים, שהיה חומל ומרושע בעת ובעונה אחת, הצטעף מעט - וכתוצאה מכך האיזון הופר. לעיתים היא מרושעת מדי ("אני לא יכולה להיות לא-עשירה!", צווחת רנטה בשלב מסוים, מעצימה את הגרוטסקיות שלה למקסימום), לעיתים חומלת מדי (דמותה הנפלאה והמעורערת של סטריפ יכולה הייתה ליהנות מטיפה'לה יותר הומור), ולעיתים לא מספיק מכל אחד. כמעט אף פעם היא לא משיגה את שני הדברים גם יחד.
אבל התמהיל עדיין מושלם, והסדרה עדיין ממכרת, כאמור. אך לפחות בשלב זה, קצת לפני המחצית של העונה השנייה, נראה שהיא תצטרך לעבוד קשה מאוד – ולהפתיע בישורת השנייה והאחרונה שלה – כדי לשכנע שיהיה שווה להידרש שוב לכל המאמץ הזה, על הקאסט המרשים והבמאים המוצלחים שכלולים בו, כדי להרים עונה שלישית.
